אחרי שצופים בסרט הדוקו המצוין "נלחמות", שמביא את סיפורן של נשים ששירתו בצה"ל וסובלות מפוסט־טראומה, אי־אפשר שלא לחשוב על עדויות התצפיתניות בגבול עזה שפורסמו בשבוע שעבר ב"זמן אמת" של כאן 11. בשני המקרים עולה הזלזול של המערכת בנשים. ב"זמן אמת" הצבא מזלזל בהתרעות שלהן, המפקדים אומרים שחמאס לא מתכנן שום דבר ואין מה לדאוג. ב"נלחמות" הוא מזלזל ברגשות שלהן ובטראומה שחוו.
בכל הנוגע לפוסט־טראומה, נראה שלא משנה אם אתה גבר או אישה – הצבא בכל מקרה ינסה להקטין את מה שחווית בשירות ולנפנף אותך. הרושם הוא כי צה"ל עדיין לא הפיק לקחים בנושא, הוא בעצמו עדיין לא יודע איך להתמודד. בזמן הזה הלוחמות והלוחמים זועקים לעזרה.
הסיפורים ב"נלחמות" קורעי לב עד כדי כך שקשה להעלות אותם על הכתב. גיבורות הסרט ניסו להדחיק, ניסו "להסתדר" ולחיות עם הטראומה. הן הצליחו, מבחוץ לא רואים שריטה. אבל כשהן מתחילות לדבר, כל אחת והסיפור שלה, מבינים שהפצע עדיין מדמם וכואב, גם אחרי שנים, וגם אחרי שהצליחו לבנות את החיים מחדש.
הציפייה בחברה שלנו היא שנשים פשוט יכילו את הטראומה וישתקו, כפי שמסבירות מומחיות שמתראיינות לסרט. אם הן יגידו שקשה להן – מיד שונאי הנשים יקפצו ויצעקו: "בשביל מה צריך נשים ביחידות הקרביות?" כפי שנאמר בסרט בכאב – כל אישה לוחמת סוחבת את המאבק הפמיניסטי על הגב. הלוחמות יודעות שבוחנים אותן על כל דבר, ולכן אולי פוחדות להציף את הקשיים שלהן. הסרט מציג את הבעיה הזו בצורה מצוינת, ומה שיותר יפה בו שהוא מאוד מרגש בלי להשתמש במניפולציות זולות.
שם הסרט, "נלחמות", אומר בעצם את כל מה שצריך לדעת עליו. הוא לכאורה לא מושך, לא מעורר סקרנות. אבל אחרי הצפייה והכאב שהוא גורם אפשר להבין מדוע בחרו בשם הגנרי; פשוט לא צריך יותר ממנו. הגיבורות הללו נלחמות על הכל: על הכרה, על הנצחה ועל החיים. מה המדינה מתכוונת לעשות עכשיו בשבילן?
