בבוקר שר בממשלה מעלה את האפשרות להטיל פצצת אטום על רצועת עזה, וגורם לישראל נזק מדיני ובינלאומי עצום. בצהריים מסתבר ששר האוצר החליט לחלק מיליארדי שקלים בלי לשוחח עם כלכלני משרד האוצר. בערב, ראש הממשלה נתניהו זורק בוץ על הטייסים ולוחמי צה"ל במילואים, ואומר שצריך לבחון את הקשר בין הסרבנות "למוטיבציה של יחיא סינוואר". באמצע, מסתבר שסמוטריץ', גפני, יואב קיש וכמובן נתניהו מתעתדים להעביר כספים קואליציוניים לחרדים. כאילו לא קרה כלום.
שלא תטעו, הניסיון של נתניהו לזרוק אחריות לא החל בשעות הערב. בבוקר, באחד מהביקורים המיותרים שלו שנועדו אך ורק לצורך צילום עם לובשי מדים, הוא נפגש עם צוות אוויר בבסיס רמון ואמר כי, "האויבים שלנו טעו בנו, הם חשבו שביום פקודה לא יתייצבו. התייצבנו יחד, ונילחם עכשיו כתף אל כתף".
מה בעצם השילוב בין ההתבטאויות הללו אומר? שביבי מצא אשמים ואחראים למחדל 7 באוקטובר. לא חברי ממשלתו והוא, שגררו את המדינה להרפתקה מזעזעת בחוסר האחריות שלה, לניסיון לשינוי משטרי ולחיסול הדמוקרטיה. לא מי שהתעלם מאזהרת צה"ל ומערכת הביטחון, שהמשך ההפיכה מחליש את ישראל. לא מי שפיטר - פיטר! - את שר הביטחון יואב גלנט, שהזהיר מפני השלכות ההפיכה. מי זה? אותו ראש ממשלה שחיזק ואיפשר את צמיחת חמאס מאז 2009, שנתיים וחצי אחרי שארגון הטרור תפס את השלטון ברצועת עזה, ובאופן רציף כמעט עד טבח 7 באוקטובר. הרי נתניהו הוא האדם היחיד בצמרת הביטחונית־מדינית שלא מסוגל להוציא מפיו את המילים "אני אחראי". ולכן חיפש ומצא אשמים: הטייסים, אלה שמפציצים לילות כימים את רצועת עזה, אלה שהודיעו מראש שיתייצבו לכל עימות להגן על מדינת ישראל.
זה כל כך עלוב, ריק וחלול, שזה לא שווה תגובה. שופרותיו מפיצים ברשת עוד סיפורי קונספירציה, כי זו דרכם, והג'ובים שלהם בסכנה. הנה האמת הפשוטה: הממשלה הזו מחבלת, פשוטו כמשמעו, במאמץ המלחמתי. עמיחי אליהו – בלי ספק הטיפש מבין שרי הממשלה, לא תחרות קלה – קם בבוקר, מסיר את העמימות הגרעינית ומציע רצח עם ברצועת עזה, לשמחתם של אויבי ישראל בעולם. שר האוצר סמוטריץ', הגרוע מבין שרי הממשלה ־ שוב, לא תחרות קלה, בפוטו פיניש עם איתמר בן גביר – נכשל במסירת תמונה ברורה של שיקום למשק הישראלי, אבל מתעקש בלי סוף על כספים קואליציוניים. אתמול סמוטריץ' הוסיף את אשדוד ובאר־שבע לערים שיפוצו, בשל בקשה מהליכוד (שתי הערים הן מעוזי ליכוד קריטיים לבחירות. כן, על זה הם חושבים).
ומה נתניהו עושה? כלום. הוא היה צריך לפטר את עמיחי אליהו, אבל בחר לפזר שקר על "השעיה" מישיבות הממשלה (אין דבר כזה). הוא צריך את האצבע של אליהו בכנסת, למקרה שיהיה אי אמון קונסטרוקטיבי. ומה לגבי לדפוק על השולחן מול החרדים, ולומר להם שאין לישראל גרוש להשקיע בדבש השחיתות שלהם, זה שנרדה מתוך הקואליציות שהקים במשך שנים? אין סיכוי. ביבי עוד חושב שינצח פה מערכות בחירות, ולכן הוא זקוק לש"ס ויהדות התורה. נתניהו לא מבין שהיקום התאפס והשתנה ב־7 באוקטובר. אין אף פרדיגמה שהוא שבר. אין אף רגע בו התעלה. שם בצד את הפוליטיקה. הפתיע אותנו במנהיגות, בהשראה. הייתה לו הזדמנות. זה לא קרה.
ככה אי־אפשר. המשימה שניצבת בפני ישראל נחשונית ממש. להביס ארגון טרור שהפך למדינה וביצר את עזה, המקום הצפוף בעולם. לשמר את תמיכת הקהילה הבינלאומית למרות אבידות אזרחיות ניכרות ברצועת עזה. לבלום משבר כלכלי ענק שאולי ניצב בפתח. למנוע את כניסת חיזבאללה למלחמה ולעימות אזורי, שסופו מי ישורנו. לשריין את היחסים עם מדינות ערב המתונות, ולשכנע שיש לישראל חזון למזרח תיכון שאחרי מלחמה ארוכה וקשה. אי־אפשר לעשות את זה עם ראש ממשלה שיודע שהכישלון רשום על שלמו, ושמשקשק מהצל הפוליטי של עצמו. שחושב כל הזמן על טפטופי רעל, לקראת היום שאחרי. שמבזבז זמן יקר על פגישות פוליטיות, בשעה שההסברה הבינלאומית מופקרת, העצמאים לא מקבלים פיצויים, נערי הגבעות בשטחים מנסים להביא את מלחמת גוג ומגוג והשרים הטיפשים ביותר שלו מתפרעים ברדיו. החברה האזרחית הישראלית מתוחה עד הקצה: בחיל המילואים, במי שתומך במשפחות הללו בעורף, בארגוני סיוע כמו "אחים לנשק", בהתנדבות לחקלאות. וראש הממשלה? הוא מתדרך עיתונאים אוף רקורד, רוצה להצטלם עם לובשי מדים כל יום ועדיין לא הגיע לאף לוויה.
הנה המילים הכי חשובות: המילים האלה נכתבות כאשר תינוק בן עשרה חודשים, כפיר ביבס, נמצא בשבי חמאס, עם עשרות ילדים ולמעלה מ־200 ישראלים אחרים. את חמאס צריך להביס ואת מחבליו צריך להרוג. לא "ללמד לקח קשה". להביס לגמרי. להביס באופן שלא יהיה לו יכולת לעולם לשגר פצצת מרגמה אחת לכיוון קיבוץ כיסופים, או מעבר ארז, וכל שכן לשגר רקטות לשאר מדינת ישראל. תבוסתו צריכה להיות מוחלטת, היסטורית, ועד הבונקר המתועב האחרון. ולא, אנחנו עוד לא קרובים לזה, למרות כל הטפיחות על השכם. את החטופים צריך להשיב, כולם. כל אדם הגון צריך לשאול: האם ההנהגה הנוכחית מקרבת אותנו לכך, או מרחיקה?
אני חושב על מי שאני מכיר שנמצא בשעה הזו בתוך רצועת עזה, ועל ההקרבה שלהם ושל משפחותיהם. על הלילות בלי השינה של חבריי, אלה ששם ואלה שילדיהם שם. הם גיבורות וגיבורים אחד־אחת, והם זכאים להנהגה הטובה ביותר על פני האדמה. זה לא מה שהם מקבלים.
