מהן מטרות המלחמה? מהו ההישג הנדרש? מהי "תמונת הניצחון"? פרשנים, מומחים, חברי קבינט ויושבי אולפנים יסבירו לכם מה יקרה, איך יהיה, יציגו תרחישים, יצביעו על קשיים. אני מטיל ספק בכל ההצהרות, בעיקר הבומבסטיות. טרמינולוגיה של גאווה ודברי רהב אינה ראויה לימים שאחרי השבת ההיא.
יומיים לפני 7 באוקטובר התכנסה אצלי בסוכה קבוצה של חברים. שיעור וניגון, שיח רך ועמוק על הקרע הישראלי. עם תווים וצלילים רקמנו יחד בגד ישראלי חדש. בין האורחים שלי הייתה אורית אטינגר־מרק. כששמעתי שאחיה פדיה נהרג, נסעתי לניחום אבלים. פדיה נהרג בקרב. קצין בסיירת גבעתי. כשבועיים לפניו, נפל בקרב בן דודו, אלחנן. כמה שנים לפני, האח, שלומי, נהרג בתאונה. בשנת 2015 נרצח האבא, מיכי, ורעייתו נפצעה קשה. דבריה של אורית בשבעה עזרו לי להבין מה מטרות המלחמה, מבחינתי, וסייעו לי לגבש שלוש תובנות.
האחת, על הפער שבין קוֹרבנוּת ליוזמה ואחריות. פדיה ישב במושב האחורי בשעה שמחבל ארור רצח את אביו ופצע את אמו. הוא היה חסר אונים, ניצל בנס. גיוסו ליחידה מובחרת נבע מרצונו להפסיק להיות קורבן. הציונות קמה כתנועה אקטיבית, תנועה מהפכנית שהחליטה לקחת את גורל העם היהודי בידינו. לא קורבן, לא שיח של הישרדות, לא עוד חסדי אחרים. הציונות העמיקה את עוצמת השולט מכוח הזכויות הלאומיות שלנו. פדיה בחר להתגייס ליחידה מובחרת כדי להפוך את סיפור חייו: אני, פדיה מרק, לא קורבן. אני לא חסר אונים. אני ריבון בארצי. אני נלחם על חיי בני עמי.
אסון 7 באוקטובר היה חד. ברגע אחד הפכנו לקורבנות, חסרי שליטה על גורלנו. תושבי העוטף הרגישו כמו יהודים בעיירה ההיא, כשקוזקים פורעים, רוצחים, אונסים ללא רחם. הפעולה הצבאית בעזה איננה חשובה רק מפני שמוטלת עלינו החובה להכריע את חמאס. הפעולה בעזה חשובה מפני שבאמצעותה אנו חוזרים ליסודות הציונות: אנחנו אחראים לגורלנו, רק אנחנו נעצב את עתידנו.
התובנה השנייה קשורה באדם שהתיישב במעגל המנחמים. בלי אזהרה הוא פתח במונולוג: "את יודעת אורית, החלטתי שאני לא מנחם אבלים. קשה לי. שמעתי אותך מדברת בטלוויזיה והחלטתי שאני בא, הגעתי מאילת". כולנו נדהמנו. אדם זר נוסע מאילת לעתניאל כדי לנחם את משפחתה של אורית. זו הייתה רק ההקדמה. "גם הבן שלי נהרג, הוא היה לוחם בגבעתי, נהרג בשכונת זייתון בעזה ב־2004", הוא אמר, "והוא לא היחיד במשפחתי".
ניסיתי להסתיר את הדמעות. אבל זה היה רגע מלא הוד. הוא הבהיר את מה שלא ידעתי להגדיר במילים: אין להשוות בין כאבה של משפחה שכולה לכאבִי, אבל בעומק החיים כל מדינת ישראל יושבת שבעה. העצב הפך לתמונת מצב לאומית המשקפת את הערבות והשותפות. אנחנו חייבים לשמר את האבל המשותף כדי להפוך אותו בעתיד לשמחה משותפת. אסור לנו רק לבכות ביחד, הגיעה העת שנלמד לשמוח ביחד.
התובנה השלישית קשורה באורית. בדרך כלל בובת מטריושקה מכילה בובה קטנה יותר שמכילה בובה קטנה יותר. אורית, עם כל אסון, הופכת להיות גדולה יותר. האסונות לא מכווצים אותה, לא מצמצמים את חלומותיה, את אמונתה. היא לא חושבת לרגע שהגיעה העת שהמשפחה תפסיק להתנדב, להיות בחוד החנית של העשייה החברתית והביטחונית. היא לימדה אותי שהמצב הנוראי לא מחייב אותנו לגנוז חלומות, אלא להפך – לחלום בגדול. אנחנו לא נתייאש, אנחנו לא נוותר על החזון הציוני.
אסור שהימים הנוראים הללו יפגעו באמונה שלנו בחזון הגדול של מדינת ישראל. דור התקומה לא יתכווץ אל נוכח ממדי האסון. נהפוך הוא: המחויבות שלנו לנצח ישראל, לביטחון, לחוסן חברתי, למוסר ולחמלה, רק תלך ותגבר. לקחנו את גורלנו בידינו. הערפל יתפזר, השחר יעלה, יהיה טוב.