הם עברו את הטראומה הגדולה בחייהם ב־7 באוקטובר, אבל לחקלאים הרבים של עוטף עזה לא היה את הלוקסוס של לקחת רגע ולאחות את השברים. הם עצמם פונו מהאזור, ומאחור נותרו השדות והרפתות, בלי אף אחד שישקה, יקטוף או יחלוב. לצד האבל על בני המשפחה, השכנים או החברים, הם חשו לחץ עצום כי הבינו שגם קריסה כלכלית עומדת להתרחש.
כמו כל דבר אחר במלחמה הזאת, גם מצבם של חקלאי העוטף היה שונה מתמיד. בסבבי הסלמה ולחימה קודמים הם הורשו תמיד להישאר באזור ולהמשיך לקיים את מלאכת החקלאות יחד עם העובדים הזרים. אלא שהפעם פונו מהשדות גם החקלאים וגם העובדים הזרים, שרובם תאילנדים. גם בקרב אלה המחיר של 7 באוקטובר היה נורא. רבים מהם נרצחו, אחרים נחטפו לרצועת עזה, וממשלתם מנהלת מגעים ישירים מול חמאס בניסיון לשחררם.
במקביל, גם הרפתות של הקיבוצים נכנסו למצוקה. במשך ימים ארוכים לא נעשו חליבות ברפתות, והדבר גרם לתמותת פרות ולנזק כלכלי עצום. בנוסף, בכמה קיבוצים המחבלים הציתו מתבנים והסבו נזקים למכונות החליבה.
החקלאות היא ענף כלכלי מרכזי בחבל ארץ זה. היא חשובה לא רק לפרנסתם של תושבי האזור, אלא לכלכלת ישראל כולה. בחבל אשכול, לדוגמה, מגדלים 60 אחוז מכמות העגבניות של השוק הישראלי. גם כשהחקלאים הורשו סוף־סוף לחזור ולנסות להציל את היבולים, הם היו חסרי אונים: התאילנדים עזבו, לאף אחד לא היו מספיק עובדים.
זעקת החקלאים הגיעה לרשתות החברתיות. מדי יום פורסמו עשרות קריאות על משקים שמשוועים למתנדבים – או שיקרסו. וכמו שיכול לקרות רק בישראל, רגע לפני שכל ההשקעה העצומה ירדה לטמיון, אל יישובי עוטף עזה החלו לזרום מאות מתנדבים שרק רצו לסייע בעבודות השדה. היו שם בני משקים ומושבים שכבר לא חיים באזור, אבל חשו חובה מוסרית לעזור; מתנדבים מ"אחים לנשק"; חקלאים מכל רחבי הארץ שרצו לתמוך ב"אחים" למקצוע; חברי תנועות נוער; וסתם אזרחים טובי לב. כולם הגיעו למשקים החקלאים, הפשילו שרוולים והחלו לעבוד.
זה קרה גם הודות לצה"ל, שגילה התחשבות במצבם הנואש של החקלאים ואיפשר לעבוד בשדות, למעט באלה שצמודים לגדר הגבול. בצה"ל מבינים את החשיבות שבתחזוקת החקלאות, גם במובן הסמלי, ולכן המגמה היא לאפשר את הפעילות ככל שניתן.
לא לכל מקום המתנדבים הצליחו להגיע בזמן, לא כל הנזקים נמנעו, ההספק של מתנדב אינו דומה לזה של מי שעובד בשדות כל חייו, אבל ההישגים היו יפים מאוד. בקיבוץ בארי ובקיבוץ ניר עוז, לדוגמה, נרתמו מתנדבים לקטיף אבוקדו והצילו את המטעים מריקבון. החקלאי איתן אהרון, מזכיר מושב מבטחים, סיפר: "המתנדבים עזרו להציל את היבולים הקיימים באופן חלקי, אבל מאוד משמעותי, וזה המון. את מה שהיה מוכן על העץ או על השיח הם הצילו, וגם חלק מהשתילים שהיו על הרצפה. בלעדיהם הכל היה מת או נרקב. הם הגיעו בהמוניהם והצילו אותנו ואת החקלאות של העוטף – הכל תחת אש. לעומתם, המדינה לא באירוע. באמת, אף אחד פה אפילו לא מחכה שהמדינה תעשה משהו. כבר אין ציפייה. מזלנו שיש בישראל ערבות הדדית שכזאת".
מוטי רווח, מתנדב מרחובות, טוען ש"במצב מלחמה אי־אפשר לסמוך על זה שהמדינה תתגייס לעזרה. זה יכול להיעשות רק בעזרת עם ישראל היפה וטוב". הוא עצמו הגיע לסייע בחליבת הפרות בניר עוז. "לי באופן אישי יש ניסיון בחליבה עוד משהייתי נער, ולכן היה לי ברור שאני מתייצב", סיפר, "אני לא מחכה שהמדינה או איזשהו גורם יקרא לי. אני פשוט מגיע. ארזתי תיק, עברתי לגור בניר־עוז ואני אשאר כאן כמה שצריך. יש המון מתנדבים בכל האזור שמסייעים בכל מה דרוש, אבל לצערנו לא כולם יודעים לחלוב או לבצע קטיף כשהם על סולם. ועם זאת, מדהים בעיניי עד כמה העם שלנו יודע לזהות את צו השעה ולהתגייס לעזרה. הלוואי שנישאר ככה תמיד".
