חודש חלף מיום השבת של 7 באוקטובר, הטבח הגדול ביישובי וקיבוצי עוטף עזה, השבר הגדול ביותר שידעה המדינה. כל כך הרבה ניתן ללמוד על אנשים מהאופן שבו הם מתנהגים בעיתות משבר. יש מי שמתגלים במלוא אצילותם, נדיבותם, חמלתם והאופן שבו הם רואים את האחר, את הסובל, ואיך שהם מעמידים את טובת החלש לפני טובתם. זה מה שקרה לאזרחי המדינה. כל כך הרבה מקרים של התנדבות, של נתינה, של חמלה, של עזרה, בלי חשבון לזמן, לכסף, לעבודה קשה. כל אחד חיפש ומצא את מה הוא יכול לתת, איפה הוא יכול לתרום. זה היה עם ישראל במיטבו.
ויש מי שמשבר מחדד את תכונותיו הנקלות. את הלקות הרגשית שלו. את חוסר היכולת שלו לחוש אמפתיה. את האופן שבו הוא מתנער מאחריותו ומאשמתו. את הדרך הנכלולית וחסרת הכבוד שבה הוא מחפש את האשם במקום אחר. אנשים כאלה נחשפים בעת משבר כחסרי אומץ לב ציבורי, כקטנוניים, כמי שבוחרים בשקר, בתחמנות, בחוסר הנאמנות. כזה, למרבה הצער, הוא ראש הממשלה שלנו, האיש שבמשמרת שלו מאות רבות של אנשים, נשים, ילדים וקשישים, נטבחו באופן הכי אכזרי שניתן לדמיין, ויותר מ־240 נחטפו לתוך עזה, ביניהם 30 ילדים ותינוקות.
זה האיש שבתקופתו נבנתה הקונספציה שלפיה החמאס מורתע ואין לו שום כוונה לצאת למלחמה. זה האיש שטען כל השנים שהוא אמון על ביטחון ישראל. לא שר הביטחון, לא הצבא - הוא ורק הוא. והאיש הזה אחראי למחדל המודיעיני והמבצעי הכי גדול מאז קום המדינה.
חשבנו שידענו הכל על מי ששולט פה 15 שנים ברצף ועוד שלוש שנים עשור קודם. מה לא נכתב עליו. מה לא נאמר עליו. נדמה היה ששום דבר לא יכול היה להפתיע אותנו, הרי הוא היה כספר הפתוח. מבני משפחתו, דרך נהנתנותו, קמצנותו, בוגדנותו, נצלנותו, התנהלותו. וכל האישיות הזאת פרצה במלוא עוזה, כשהואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ובמניפולטיביות ותחמנות גרר אחריו את כל הליכוד, כאילו גם הם עומדים על דוכן הנאשמים.
ובכל זאת, נדמה לי שבחודש האחרון למדתי עליו ועל אישיותו יותר ממה שלמדתי בכל שנות כהונתו. אולי משום שבאיזשהו מקום האמנתי שבעת אסון, הוא יתעשת. שבזמן של איום קיומי, כפי שהוא טוען - הוא יתעלה על האינטרסים האישיים שלו, על האובססיה האישית והמשפחתית להישאר ראש ממשלה לנצח, גם במחיר ריסוק בית המשפט והפיכת ישראל לדיקטטורה, גם במחיר שיסוי והסתה של בני עמו.
בתמימותי, חשבתי שבזמן מבחן אמיתי לקיומה של המדינה, הוא ידאג באמת ובתמים לפיקדון היקר שניתן בידיו. לכן חשבתי שמיד עם תחילת המלחמה, כשאחריותו זועקת אלינו מאדמת העוטף המדממת, הוא אפילו יראה בזה הזדמנות להיזכר כמי שהציל את המדינה במלחמה הקשה ביותר. חשבתי שהוא ידבר אלינו מיד בתחילת המלחמה, יגיד שהוא רואה את עצמו אחראי למה שקרה, יגיד שהוא מתכוון להתפטר עם סיומה, אבל עכשיו הוא שם הכל בצד ומתמקד רק במלחמה.
טעיתי. בחודש הזה גיליתי שנתניהו הוא איש רע, לא רק רע ליהודים ולישראל. הוא אדם רע לב. העיסוק הנרקיסיסטי בעצמו וחוסר היכולת לחוש אמפתיה לזולת גורמים לו להשתמש בבני אדם ככלי משחק. בלא אמפתיה, מנהיגות היא חלולה. מפקד שלא חש את הפחד של חייליו ואת הכאב שלהם על אובדן חבריהם – לא יוכל להוביל אותם לקרב. בעיתות מצוקה, אנשים מזהים מיד כאשר מי שמוביל אותם מזייף אמפתיה. נדמה לי שראינו את זה לא פעם במסיבות העיתונאים שלו.
אבל האגוצנטריות של נתניהו כנראה איננה מאפשרת לו לראות את העולם דרך עיניהם של אחרים, ומי שמצפה, כפי שציפיתי, שנתניהו יתעורר וייקח אחריות, איננו מבין את העיוות באישיות שלו. 1,400 נרצחים לא גרמו לו לראות את כשליו. המקסימום שהוא יכול זה לזייף לקיחת אחריות אם זה ישרת את האינטרסים שלו.
ראינו בחודש הזה מה אנשים צעירים מוכנים להקריב למען ניצחון במלחמה. את חייהם. מה מוכן נתניהו להקריב למען ניצחון? שום דבר. הוא מוכן להקריב רק אותנו. מאות רבות הקריבו את חייהם, עשרות אלפים שכלו קרובי משפחה, איבדו את בתיהם, אבל הוא לא יקריב שום דבר, אפילו לא את הנוחיות של משפחתו המפונקת.
את המלחמה הוא לא מנהל. הוא מג'נגל. כאילו מדובר באירוע פוליטי. מנהיג אמיתי היה מפטר מזמן את שר האוצר, שאינו מסוגל להעניק ביטחון כלכלי לעקורים, ואת השר לביטחון לאומי שעושה הכל כדי להבעיר את השטחים ואת ערביי ישראל בזמן מלחמה. בדיוק כמו שהיה צריך לפטר מיד את שר הטפשת, עמיחי אליהו, שהצליח לגרום נזק בינלאומי באמירה המופקרת שלו על האפשרות שיש לישראל להטיל פצצת אטום על עזה. אבל גם כאן, כשמדובר בשר שולי, חסר כל ערך, שפיטוריו לא היו מביאים שום נזק לנתניהו ואילו השארתו בממשלה גרמה לנזק עצום - הוא השאיר אותו רק כדי לא לפגוע בשרי עוצמה יהודית.
נתניהו מאשים את אויבינו שהם מסתגרים בבונקר, אבל האם הוא עצמו לא נמצא עכשיו בסוג של בונקר, הרחק מהעם שלו? כן, החודש הזה חשף מנהיג חסר חמלה, שעסוק בעצמו ובהתנערותו מאחריות. עשרות אלפים חסרי בית, ואילו הוא עובר להתגורר בבית תפנוקים, בעודו מחזיק שלושה בתים ריקים כשהפליטים מהעוטף זועקים למגורים. הוא לא היה בהלוויה אחת. בשבעה אחת. איזו פחדנות. הביקורים בבסיסים נועדו עבור תמונות לתקשורת. איזה מנהיג נפגש עם חייליו בזמן מלחמה רק אחרי שפרקו אותם מנשקם? הוא שולח אותם להיהרג בקרב אך לא סומך עליהם שלא יהרגו אותו.
הציוץ שלו שבו האשים את ראש אמ"ן וראש השב"כ, ודבריו על הצורך לבדוק כיצד השפיעה הסרבנות על המוטיבציה של סינוואר, הם דוגמה טובה לאופן שבו מתכוון נתניהו לצאת מהמלחמה הזאת. קודם להטיל את האשמה על הדרג הביטחוני, אח"כ על המחאה ועל התקשורת. ספק אם גנץ וחבריו מבינים שהוא כבר שירטט על גבם את לוח המטרה כדי לנעוץ את הסכין.
לנתניהו יש סבלנות. הוא זקוק לזמן. מצידו, שהמלחמה תתארך, ואיתה גם ועדת החקירה, ההפגנות שמחכות, הלחץ הפנימי להדיח אותו.
נתניהו הוא אדם אינטליגנטי. אבל האישיות חזקה מהאינטליגנציה. תמיד. האנשים שבעבר נהנו מהצלחתו, מבינים היום שהם טיפחו אדם עם לקות רגשית, נטול אמפתיה ומסוכן.
על האנשים האלה מוטלת האחריות להציל אותנו מאדם רע וחסר חמלה לכאב הנורא שהביא עלינו.
