לא כולם אוהבים אותנו בעולם.
בכללי, ובמיוחד עכשיו. אני לא מפיל אף אחד עם האמירה הזו. את הסיבות כולנו מכירים. חלקן זוחלות היסטורית בזמן, אנטישמיות, תרבות שנאה, צביעות. אחרות הן תוצר של הימים האלה: התמונות מעזה, שעבורנו הן חלק ממלחמת אין ברירה, משמשות דלק שנאה לאחרים.
והאיבה בכל פינה. ברשת, ברחובות, וגם בעולם הספורט. היא פוגשת פנים אל פנים את הלגיונרים שלנו - דני אבדיה, ברק בכר, אוסקר גלוך, דן גלזר ואחרים - שמשמשים פעמים רבות כקו ראשון מול עולם מלא בורות וזעם.
בימים שבהם מזהירים אותנו לא לטוס, להצניע סממנים יהודיים, הם דגל כחול־לבן שמתנופף בגאווה בשבילנו ודגל אדום עבור שונאינו. חוץ מלהיות ישראלים, הם לא שותקים. ובניגוד לאזהרת משרד החוץ, לא מצניעים.
החבורה הזו ולגיונרים נוספים שמים בימים אלה קריירות מפוארות במקום השני לטובת המדינה. לטובת מה שמוסרי בעיניהם. והם עושים את זה בצורה מרגשת, אמיצה, עוצמתית. בסביבה שרחוקה מלהיות ביתית ותומכת. הנאום של בכר עוד מהדהד בנו, או שירת ההמנון של אבדיה עטוף בדגל באטלנטה.
רק שזה הולך ונהיה קשה. הולך ונהיה מסוכן. כל לחימה בסביבת בית חולים בעזה, ולא משנה מה יש מתחת לבית החולים הזה, היא תבערה. לא לחינם שר התרבות והספורט מיקי זוהר הזהיר לא לשחק בטורקיה. לא לחינם עלתה האפשרות לוותר על קהל במשחק הנבחרת בקוסובו. רק אתמול הוכה למוות מפגין פרו־ישראלי בארה"ב. מיום ליום תישמע פה יותר האמירה: אין מקום בטוח בעולם.
אולי זה הזמן לומר ללגיונרים שלנו לא להסתכן מעבר למה שנדרש. את הפטריוטיות המרגשת שלהם פגשנו, ואנחנו מעריכים. מי ששונא, ימשיך לשנוא. מי שילדים חטופים בעזה לא שיכנעו אותו עד עכשיו, יישאר לא אנושי ולא משוכנע.
בכר, אבדיה וכל השאר: עצם היותכם נציגינו מעבר לים, בימים שבהם הולך ונהיה קשה להיות ישראלי ויהודי, זו תמונת הניצחון שלנו. אתם הדגל שמתנופף בימים אלה בשבילנו.
