יונתן סלוטקי (24), גולנצ'יק משוחרר, התעורר ב־7 באוקטובר באחת ממדינות אפריקה שבה שהה במסגרת עבודה ביטחונית. כשצילצל למשפחתו, בירושלים, שמע ששניים מאחיו – נועם (31) וישי, אחיו התאום – יצאו לעוטף באזעקה הראשונה, הגיעו לקיבוץ עלומים, ומאז עשר וחצי בבוקר מוגדרים כמנותקי קשר. כמפק"ץ, הוא מיהר לצלצל ללוחמים שלו, שלח אותם צפונה וחיפש את הטיסה הראשונה לישראל.
"השארתי שם את המזוודה וכל הציוד שלי", הוא מספר, "נחַתי ביום שני בבוקר והיה לי רגע של התלבטות: אם לנסוע מבן־גוריון צפונה או לעבור קודם דרך הבית. הרגשתי שאני חייב חיבוק לאמא, שלא ראתה אותי כבר שלושה חודשים. נסעתי הביתה, ישבנו לקפה, הרגענו את הרוחות ואז נסעתי צפונה ותפסתי פיקוד על החבר'ה שלי".
המילואימניק הראשון שפגש במגרש החניה היה אליסף פרץ, 36, מנהל אגף חברה ונוער של עיריית ירושלים, נשוי ואב לשלושה, שכבר התמודד שלוש פעמים עם המוות. שני אחיו הגדולים, אוריאל ואלירז, נהרגו על משמרתם, במדי גולני, ובין שני האסונות נפטר אביו, אליעזר, משיברון לב. "עד שיונתן חבר לפלוגה הגיעה לאוזנינו השמועה ששניים מאחיו נעדרים", מספר אליסף, "ולמרות זאת לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי אותו יוצא מהרכב. רצתי אליו, היה קר וחשוך, ונתתי לו חיבוק של לוחם שיודע מה זה לאבד שני אחים, ושתקתי. מה אומרים במקרה כזה? 'משתתף בצערך'? ומה אם הם עדיין בחיים?"
בלילה שבין רביעי לחמישי אביו של יונתן, הרב שמואל סלוטקי, צילצל לבנו ואמר, "כדאי שתבוא הביתה". יונתן הבין ומיהר לשוב ללוויות של שני אחיו, שנקברו בהר הרצל, בסמוך לחלקה שבה נטמן דודו, צבי־יהודה, לוחם באגוז, שנהרג לפני 21 שנה בתאונת אימונים. מאז, כל הבנים במשפחת סלוטקי ממשיכים את דרכו בגולני.
"כבר בשבעה התלבטתי מתי אני קם וחוזר ללחימה", מספר יונתן. "מצד אחד, חשוב שאהיה בבית עם המשפחה, ומצד שני, הצוות שלי בצפון ואני חייב להיות איתם. ביום האחרון לשבעה התחיל מו"מ משפחתי, עד שנפל הפור והוחלט שאחזור לשטח במוצ"ש, אחרי סוף שבוע משפחתי, וכך היה".
בשבוע שעבר קבע ראש אכ"א אלוף יניב עשור החלטה מהפכנית: כל לוחם שאיבד במלחמה הנוכחית בן משפחה מדרגה ראשונה – לא יוכל להמשיך לשרת בחזית. המשמעות: יונתן לא יכול להיות בקו הקדמי. "הנחיתו עליי פקודה", רוטן יונתן. "הגשתי ערעור, וכשהוא נדחה צילצלתי לראש אכ"א וניסיתי לשכנע אותו. כשהוא אמר לי, 'רגע, אני רוצה לדבר עם אמא שלך', ידעתי שזה לא יהיה לטובתי".
"ראש אכ"א התקשר אליי, שיתף אותי בהחלטתו ותמכתי בה", מאשרת אמו של יונתן, טלי סלוטקי. למפגש של שני הלוחמים הגיעו גם הוריו של יונתן וגם אמו של אליסף, מרים פרץ. מרים ניגשת לטלי ועוטפת אותה בחיבוק של אמא שכבר מסרה שניים מבניה בהגנה על הארץ. הדמעות שניגרות מעיני שתיהן גורמות לשני בניהן – יונתן ואליסף – להתקומם.
"אמא, אני לא כועס עלייך, חס וחלילה", אומר לה יונתן. "בשיחת הטלפון אמרתי לראש אכ"א שלא הוא ולא אני יכולים לעשות חשבונות של חיי אדם. עם כל הצער שפקד את המשפחה שלנו, אני לא שווה יותר מאף לוחם אחר שנלחם עכשיו. הדבר הנכון והמוסרי שעליי לעשות עכשיו הוא לקחת חלק בלחימה כמו כולם, ללא קשר למטען הפרטי שאני סוחב איתי. אנחנו לא במלחמה על הגנת משפחת סלוטקי או משפחת פרץ, אנחנו במלחמה על הגנת המדינה ומי שחי בה, ולכן המאמץ וגם הסיכונים חייבים להתחלק באופן שווה".
× × ×
טלי סלוטקי, אחות בבית החולים שערי צדק, ובעלה, הרב שמואל סלוטקי הביאו שבעה צאצאים לעולם. נועם, השני במניין ילדיהם, עבד במשרד הביטחון עד שהתאהב בעולם המספרים, עשה תואר שני בכלכלה ומינהל עסקים ועבד כאנליסט בצ'ק פוינט. הוא גר בבאר־שבע עם אשתו עדי ובנם נטע־יהודה ("שמו השני כשמו של אחי הצעיר שנהרג", אומרת טלי) בן השנה. במרחק צעדים ספורים ממנו גר אחיו ישי (24), החמישי במניין ילדיהם, איש משרד הביטחון, נשוי לאביה ואב לתינוקת בת חודשיים ששמה בארי־שחר. "עכשיו אשתו אומרת ששמה של היתומה הקטנה מסמל את השחר של ההתחדשות שיבוא על בארי".
ישי ויונתן הם תאומים זהים, אבל ישי נולד לפני השקיעה ואילו יונתן נולד אחריה. לפי הלוח העברי יש להם תאריכי לידה שונים, וגם את ברית המילה של התאומים ציינו ההורים יום אחר יום. "אח תאום הוא הרבה יותר מאח רגיל", מספר יונתן. "אתה מרגיש שהוא החצי השני שלך. עשינו יחד את הגיבוש, התחלנו יחד בסיירת גולני, באותו הצוות, עד שאחרי שבוע גילו את הטעות ופיצלו בינינו. המשכנו לשרת במקביל".
"ושניהם, מגיל צעיר, הפגינו סלידה מחומוס", מחייך אביהם שמואל. בשבת ההיא הוא יצא עם אשתו לחגוג את שמחת תורה בחברת חיילים שעוברים תהליך גיור. "בשמונה ורבע בבוקר נשמעה האזעקה הראשונה בכפר עציון, והחיילים הקרביים ששהו בבית הכנסת הוזעקו ליחידותיהם. כולם יצאו לדרך במסירות נפש, וחלק מהם נהרגו בקרבות השבת". ההקפות בוטלו מיד. בני הזוג סלוטקי, בחדרם, הדליקו את הטלפונים הסלולריים שלהם. היא - למקרה שתוזעק לבית החולים; והוא – למקרה שיוזעק למילואים כמפקד פלוגת סריקה שתפקידה לחפש בשטח ממצאים לזיהוי ולקבורה.
"בבאר־שבע האזעקה הראשונה נשמעה בשבע בבוקר", הוא ממשיך. "ישי ואשתו יצאו לחדר המדרגות, הם שומרי שבת ולא הדליקו רדיו, אבל השכנים סיפרו להם שיש עשרות מחבלים שטובחים ביהודים שזועקים לעזרה מפני שאין צבא ואין משטרה. ישי לא חשב פעמיים. הוא נכנס הביתה, לבש מדים, לקח את האקדח שברשותו, העביר את אשתו והתינוקת לבית של אחיו נועם, ונסע דרומה. כעבור כמה דקות, כשנועם הבין את חומרת המצב, גם הוא לבש מדים, לקח אקדח ונסע אחריו. במהלך הדרך ישי השאיר את הרכב שלו בצד והצטרף למכונית של נועם.
"על פי מצלמות האבטחה של קיבוץ עלומים, הם הגיעו לשם ב־9:47. הם חנו בצד הדרך, מאחורי מכוניות פגועות ומעלות עשן. הם ידעו שהם מגיעים לשדה קרב. מיד בצאתם מהרכב נפתחה עליהם אש מכמה כיוונים. הם התכופפו והסתתרו בתעלה עד יעבור זעם, ואז יצאו, איגפו את העצים והמשיכו לרוץ בשטח חשוף לחלוטין לעבר הקיבוץ, תוך כדי ירי בהרבה מחבלים. בהרבה מאוד".
רק במוצאי שבת עודכנו ההורים במצב. "בעשר וחצי בבוקר אשתו של נועם צילצלה אליו, הוא לא ענה והיא דאגה מאוד", ממשיך האב שמואל. "היא איכנה מיד את הטלפון שלו וגילתה שהוא בכניסה לקיבוץ עלומים, ללא תזוזה. אורי, בננו הבכור, מיד נסע לבית חולים ברזילי, לחפש אותם בין הפצועים. כשלא מצא אותם ברשימות הוא נסע לקיבוץ עלומים, למיקום המדויק של האיכון, בתקווה למצוא בשטח את אחיו הפצועים. הוא עבר שלושה מחסמים מבלי שעצרו אותו מפני שהצבא היה בלחימה. אורי הסתובב עם אקדח ופנס של הסלולרי בין המכוניות המפוחמות, זיהה את המכונית של אחיו, ובתוך ערימה של גופות – ישראלים ומחבלים – הוא ראה מישהו שנראה לו דומה לאחד מאחיו. אי־אפשר היה לזהות את הגופה כי הייתה שם שריפה. כשכדורים שורקים מעליו, אורי נשכב ליד הגופה וראה שעון על פרק היד. כשדוברי ערבית התקרבו אליו הוא חזר למכונית וחזר לגדוד המילואים שלו, בצפון".
במוצאי שבת הגיע הרב סלוטקי למתקן החללים במחנה שורה, שם התארגנה פלוגת הסריקה שלו לקראת היציאה דרומה. "ראיתי את המשאיות מגיעות עם מאות שקי חללים", קולו נשבר. "הבנתי שהזיהוי יהיה ארוך. כולם שם חברים שלי, הקצינים קולגות שלי, אבל אין לי פרוטקציה, אני לא יכול לבקש ממישהו לפתוח את השקים כדי לחפש את שני בניי. המשכנו לחפש אותם בבתי חולים ובין התמונות של החטופים. עדיין היה לנו שביב של תקווה. הורדתי מהאינטרנט צילום של השעון שאורי ראה על הגופה, והעברתי את הצילום לחברים שלי במתקן החללים. אחד מהם זיהה גופה עם שעון ועם טבעת נישואים שמוגדרת כסימן מובהק, בהנחה שגבר לא יעביר את טבעת הנישואים שלו לאחר. נזכרנו שהצורף שהכין את הטבעת חתם בתוכה את ראשי התיבות של אשתו וביקשנו שינקו אותה. אם אורי לא היה רואה את השעון ואם לא היו מנקים את הטבעת, אני לא יודע איפה הוא היה היום".
"הוא בטח היה נקבר בתור אלמוני", אשתו טלי מצטמררת. היא הייתה זו שהעלתה את ההצעה להשוות את הדנ”א שהופק מהגופה לזה שיונתן נתן בבקו"ם בעת גיוסו. "לתאומים זהים יש מטען גנטי זהה", היא מסבירה.
"כשישי זוהה, היה לי ברור שגם נועם איננו", אומר האב. "היינו בטוחים שאם הם הלכו להילחם יחד, הם ישמרו זה על זה. רק ביום חמישי באו אלינו להכריז ששניהם חללים. הם נקברו בחמישי בלילה בהר הרצל, זה ליד זה, סמוך לדודם".
"לא הופתעתי כששמעתי ששניהם שעטו קדימה", האם אומרת בקול חנוק. "זה התאים מאוד לאופי ולאישיות שלהם".
"ולחינוך שהם ינקו בבית!" פוסקת מרים פרץ. "אבא של טלי הוא הרב איתן איזמן, שבא לנחם אותי כשישבתי שבעה על בני הבכור, אוריאל. זה היה לפני שבנו נהרג בתאונת האימונים. הוא המשיך להגיע מדי שנה לאזכרה של אוריאל וגם התראינו בכנסי המשפחות השכולות של גולני. כששמעתי על שני האחים שנרצחו, בכלל לא קלטתי שאלה נכדיו של הרב איזמן. עד למלחמה הזאת לא היה מצב שבו סבא שאיבד את בנו קובר שני נכדים. פעם חשבתי שמשפחת פרץ מיוחדת, מפני שאיבדנו שני בנים, אוריאל ואלירז, אבל במלחמה הזאת הכל השתנה. שר הביטחון גלנט זימן אותי אליו, העמיד לרשותי נהג וביקש ממני לצאת לדרך ולא רק למשפחות של חיילים, גם לאזרחים. בארבעת השבועות האחרונים ניחמתי יותר מ־80 משפחות שכולות והגעתי גם למשפחות מרובות שכול – האחד חטוף והשני נעדר".
מה אמרת לטלי כשהגעת לשבעה?
"כשבאים לנחם, קודם כל שותקים. מה יש להגיד? חיבקתי את טלי ולחשתי לה באוזן את מה שאני תמיד אומרת בשקט מפני שזה לא נורמלי להגיד את זה בשבעה. אמרתי לטלי שהחיים ממשיכים, שהרוח שלהם ממשיכה לחיות בתוכנו ושאנחנו לומדים לחיות בגעגוע מתמיד. כשחזרתי לביתי חשבתי על שני האחים שנהרגו באותו המקום, באותה השעה, על ידי אותה חוליית מחבלים, ונזכרתי באהרון, הכוהן הגדול, שאיבד את שני בניו באותו היום. הדמיון הזה הכה בי והתחלתי לדבר עם עצמי. שאלתי, 'נו, מה עדיף? ששני הבנים ייפלו באותו היום או שאחד מהם ייפול והמשפחה תיפול לתהום עד שתאסוף כוחות ותחזור לנשום ואז ייפול הבן השני?’ אני יודעת שזה נשמע מטורף, אבל זה היה הדיבור שעלה לי בראש. מה עדיף".
פרץ מדברת כמובן מניסיון וכאב אישי. "אחרי שאוריאל נפל ובעלי אליעזר נפטר, עבר זמן עד שחזרנו לחיים, ואז אלירז נפל. לילדים שלי יש הומור שחור בנושא".
"לארבעת הילדים שנשארו", אליסף מדגיש. "לקבוצת הווטסאפ של ארבעתנו קוראים 'שארית הפליטה'. יש לנו המון בדיחות על שכול ואלכוהול. זר לא יבין".
"בכל פעם שאני מתלוננת על כאב ראש או גב", פרץ מתלוצצת, "ארבעת ילדיי אומרים לי, 'אמא, כבר החרבת לנו את היומן. יש לנו שלוש אזכרות בשנה. אם תמותי, זה חייב להיות באחד משלושת התאריכים האלה. ואם תחלי על אמת ותהיי מאושפזת, נבקש מהרופאים להחזיק אותך בחיים עד לאזכרה הקרובה. אנחנו לא פותחים עוד תאריך’".
לרגע, רק לרגע, כולם צוחקים.
"אני יודעת מה זה לאבד שני בנים", מרים כורכת את זרועותיה סביב טלי. "אבל אני לא יודעת מה זה לראות שני ארונות. אני מאוד שמחה על 12 השנים שהיו לי בין אוריאל לאלירז. אוריאל נהרג לפני שהקים משפחה ועד היום אני תוהה אם הוא הספיק לחוות אהבה. אלירז, לעומתו, חווה אהבה ונישואים וארבעה ילדים ושמחה עד השמיים".
× × ×
בשבת של שמחת תורה התארחה מרים אצל בנה אליסף ומשפחתו. "בבוקר ראיתי אותו לבוש בחולצה לבנה, עטוף בטלית, וממש כשעמד לצאת מפתח הדלת נשמעה אזעקה. לא הבנו מה זה", היא מתארת. "אמרתי לילדיו, 'אולי זה ניסוי צופרים, אתם גרים ליד מכבי אש'. אבל האזעקות לא חדלו. אליסף חזר מבית הכנסת ועידכן שזה לא מבצע אלא מלחמה, ופתאום ראיתי שהוא מדליק את הסלולרי. צעקתי עליו, 'אליסף, שבת, חג!' אחרי שנייה הוא קם מהשולחן, פשט את החולצה הלבנה, זרק כמה גרביים ותחתונים לתוך תיק ואמר לי, 'אמא, אני חייב ללכת'. עצרתי אותו, צעקתי 'אתה לא הולך', ואליסף ביקש, 'אמא, אני חייב ללכת'. ליוויתי אותו לרכב וזה היה אחד הרגעים הקשים בחיי. שאלתי את עצמי: איך אני שולחת אותו לדרך? בדמעות ובאמירות קשות שעלולות להשפיע על שיקול דעתו או עם ברכה וכוח? לרגע לא עברה לי בראש המחשבה שאולי אני לא אראה אותו יותר. נשאתי את העיניים לשמיים ורק אמרתי 'אנא ה’ הושיעה נא, אנא ה’ הצליחה נא'. זה מה שאומרים בהקפות. כשהוא נסע משהו קרה לי בגוף. הרגליים כשלו, בקושי הצלחתי לחזור לדירה שלו. שוב נכנסתי ללופ של הדאגה שעלולה להוציא אותך מדעתך".
אליסף נסע צפונה וגם אחיו, אביחי, היה בדרך לשם. "אילו ידענו בזמן אמת מה קורה בדרום ברור שהיינו נוסעים לדרום!" אומר אליסף. "אין שאלה בכלל, זה מה שלוחמים עושים. במוצאי שבת שאחרי השבעה, כשקלטתי את יונתן מגיע, חשבתי שאני הוזה. הוא בחור צנוע, הוא מסתפק במשפט יבש כמו 'במוצאי שבת כבר חברתי לצוות שלי', אבל את יודעת מה זה בשביל הלוחמים? המפקד סלוטקי, שלפני יומיים קם מהשבעה על שני האחים שלו, בא להילחם. אני קורא לו גיבור. ככה מסתכלים עליו בצוות. הוא ושני אחיו – אריות. כמה שעות אחרי שסלוטקי הגיע נסענו שנינו והגענו לאיזושהי נקודה שעדיף לא להימצא בה וכל ההומור השחור התפרץ".
למשל?
"אמרתי ליונתן שהיה כאן מחדל צבאי. איך שמו את שנינו באותו הרכב ובאותו המקום? אנחנו נהיה שתי המשפחות הראשונות של טריפל! ההיסטוריה של ההיסטוריה! צחקנו על זה. יש מצבים שבהם אין מה לעשות חוץ מלצחוק. ואז התחלתי לדמיין את רביעיית גולני – שני האחים שלך ושני האחים שלי – רוקדים יחד, מרימים את הדגלים ומשלימים את ההקפות של שמחת תורה. וזה עשה לי טוב. הרגשתי שאת הרוח שלנו שום מחבל, טיל או כדור לא יוכלו לשבור. אני מרגיש שבינך לביני יש קשר שהוא מעבר ללחימה באותו הצוות. ברית אחים".
ואז, לפני שירוץ אל אשתו וילדיו שלא ראו אותו מאז 7 באוקטובר, אליסף פולט אנחה עמוקה. "כבר גילינו שאנחנו יכולים לצאת לקרב כמו אחים ולהילחם כמו אחים וגם למות כמו אחים. עכשיו אנחנו צריכים לדעת איך לחיות כמו אחים. לפעמים זה יותר קשה".
אחר כך הוא שולח מבט מתחנן לעבר יונתן. "סליחה, אחי, אני יודע שהשיחה הזאת מביכה לך, אבל אני גאה להכיר אותך ואת המשפחה שלך, ואני רוצה שהוריך יידעו שהחיילים שלך מתים עליך. טוב, 'מתים' זו לא המילה הנכונה, החיילים שלך חולים עליך, דווקא בגלל הצניעות והפשטות שלך".
× × ×
כשיונתן הודיע להוריו שהוא רוצה לחזור למלחמה, אמו חשבה שלא תעמוד בכך. "היה לי קשה עם הדיסוננס המשמעותי שנוצר", היא מסבירה. "מצד אחד אנחנו במלחמה וכל אחד חייב לעשות את כל מה שהוא יכול, ומצד שני יש בי תחושה של 'זה יותר מדי'. עוד לא עיכלתי את האובדן שלנו, אני עוד לא יודעת איך חיים את החיים החדשים האלה, איך אפשר להכיל עוד? מאיפה אמצא את החמצן לנשום כשכבר עכשיו קשה לי לנשום? בסוף, בשיח משותף של כל המשפחה, הגענו להחלטה שזה מה שצריך לעשות. ועכשיו פינצ'רתי אותה", היא מחייכת במבוכה ומחפשת את כף היד של יונתן.
את פינצ'רת? ראש אכ"א פינצ'ר.
"נכון, אבל יונתן, בניגוד לאחיו, לא קיבל את הגזירה החדשה. הוא עירער".
"והערעור נדחה", הוא רוטן.
"אבל מה קרה?" גוערת בו פרץ. "זה לא שמשחררים אותך מהצבא, אתה תמשיך לצאת למילואים, אבל לא תהיה בחזית. זה הכל".
"זה הכל?" גם הפיוז של אליסף מתקצר. "אמא, את לא מבינה מה ההבדל. אני לוחם פשוט, מחכה להוראה 'קדימה, תסתער', אבל ליונתן יש צוות שהולך אחריו, הוא המנהיג. כשאומרים למפקד, 'מעכשיו אתה לא מקדימה, אתה הולך אחורה, עד הסוף', הוא לא יודע מה לעשות עם זה. הלחימה בעורף מנוגדת לטבע שלו".
"אני כל כך גאה בהחלטה של ראש אכ"א", אומרת מרים לטלי. "הוא צילצל אלייך ושמע את הקול שלך והוא הבין שאמא, בשיא הכאב, לא מסוגלת לקבל החלטה על גורל בנה השלישי. הוא החליט בשביל כל האמהות. ההחלטה הזאת הייתה יכולה להקל עליי מאוד אחרי נפילת אוריאל, כשאליעזר ואני חתמנו שאנחנו מאשרים לאלירז לצאת לסיירת, ובהמשך, אחרי שהתאלמנתי, כשחתמתי לבד לאביחי".
"איך עשית את זה?" שואלת טלי.
"בזכות האמונה. אליעזר ואני חתמנו לאלירז בלב כבד, העט פשוט סירב לזוז על הדף, וכשיצאנו משם הבטתי לשמיים ואמרתי, 'הקדוש ברוך הוא, לא חתמתי, אתה תחתום אותו לחיים'. באתי הביתה ותליתי שלט ענק על הדלת. 'כאן מבשרים בשורות טובות'. שלא יתקרבו אליי. האמונה סייעה לי להשלים עם העובדה שהחיים והמוות בידי שמיים. מצד שני כתוב, 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם', בנסיבות מיוחדות צריך לנקוט משנה של זהירות. ואחרי זה הייתי צריכה לחתום גם לאביחי. כשאליסף התגייס ההחלטה הזאת כבר הופקעה ממני, תודה לאל. הוא חתם על עצמו".
"אל תכעס על אמא", מבקשת מרים מיונתן. "ההחלטה של ראש אכ"א תיתן לה טיפת מרגוע בתוך הכאב הגדול".
"מי כועס?" אליסף אומר. "בדמיון שלי אני רואה את כולנו יושבים על בירה, שם למעלה, ושרים ורוקדים ויש קטעים וצחוקים בלי סוף. אין לדעת מתי יקרה המפגש הזה, אולי בעוד 50 שנה, אולי בעוד 80, אבל לקחתי על עצמי התחייבות. עד שזה יקרה אני אעשה הכי טוב שאני יכול". ×
מרים פרץ: "כשבאתי לנחם, חיבקתי את טלי ולחשתי לה באוזן את מה שאני תמיד אומרת בשקט מפני שזה לא נורמלי להגיד את זה בשבעה. אמרתי לטלי שהחיים ממשיכים, שהרוח שלהם ממשיכה לחיות בתוכנו ושאנחנו לומדים לחיות בגעגוע מתמיד"
"התחלתי לדמיין", אומר אליסף ליונתן, "את רביעיית גולני - שני האחים שלך ושני האחים שלי - רוקדים יחד, מרימים את הדגלים ומשלימים את ההקפות של שמחת תורה. וזה עשה לי טוב. הרגשתי שאת הרוח שלנו שום מחבל, טיל או כדור לא יוכלו לשבור"
טלי סלוטקי: "מצד אחד אנחנו במלחמה וכל אחד חייב לעשות את כל מה שהוא יכול, ומצד שני יש בי תחושה של 'זה יותר מדי'. עוד לא עיכלתי את האובדן שלנו, אני עוד לא יודעת איך חיים את החיים החדשים האלה, איך אפשר להכיל עוד?"
