בכל כפר אליו תגיעו, יספרו לכם בני העדה הדרוזית סיפורי גבורה. על החייל שהרג מחבל, על הלוחם ששיחרר בני ערובה, ועל זה שהשתתף בקרבות ההגנה על עוטף עזה. לבני העדה, שמגדירה עצמה כבשר מבשרה של ישראל ומחנכת לאהבת הארץ, אין שאלות או ספקות: זהו צו השעה. כולם, חיילים ואזרחים, מגויסים למען המדינה מאז פרצה המלחמה, זונחים בצד את השיח הפוליטי ואת תחושות האפליה מצד ממשלות ישראל.
אחוז הגיוס לצה"ל בקרב בני העדה עומד על למעלה מ־80, גבוה בעשרות אחוזים מאחוז הגיוס של האוכלוסייה היהודית.
ארבעה לוחמים דרוזים נהרגו מאז 7 באוקטובר. סא"ל עלים סעד (40) מיאנוח־ג'ת, סגן מפקד חטיבה 300, ורס"ל ג'ואד עאמר (23) מחורפיש, מנהל שטח אש בחטיבה, נהרגו בהיתקלות עם מחבלים שחדרו מלבנון. סמ"ר דניאל ראשד (19) משפרעם, לוחם בגדוד 13 בחטיבת גולני נפל בשבת השחורה, וסא"ל סלמאן חבקה (33) מיאנוח־ג'ת, מפקד גדוד 53 בחטיבה 188 וגיבור הקרב בבארי, שנהרג בקרב בצפון הרצועה.
אחד מבין סיפורי הגבורה הרבים הוא הסיפור של סגן צאדק סעיד (30), מפקד מרפאה בחטיבת כפיר, שהשתתף בפינוי הפצועים הראשוני בקיבוץ בארי וחתר למגע כדי להציל כמה שיותר אנשים באזור. "ב־7 באוקטובר בבוקר קיבלתי טלפון שיש אירוע ביטחוני בעוטף עזה", תיאר, "החיילים היו בדרך לבסיס כדי להתארגן, ואני נסעתי ישר לשם. בצומת שובה ראיתי אמבולנס צבאי ומיד הצטרפתי אליו. מאותו רגע, כל כמה דקות בודדות, הגיע פצוע אחר".
בשלב הזה החל להבין את ממדי האירוע. "הקמנו נקודת ריכוז פצועים ועמדות טיפול, וכל צוות לקח פצוע. אלו היו שעות אינטנסיביות, ופצועים שלא מפסיקים להגיע מתוך הקרבות. ברכבים אזרחיים, אמבולנסים ומסוקים. לאחר כמה שעות הבנו שמתנהל קרב קשה בבארי וקשה להוציא משם פצועים, אז אני ועוד רופא התקמנו לכיוון הש"ג של הקיבוץ. הניהול של האירוע לא היה קל, אבל עמדנו בזה", סיפר.
גם רס"מ עמיר דיב מפקיעין, נשוי ואב ל־3 ילדים, קיבל שיחת טלפון באותו בוקר שחור. הוא מנהל עבודת טנ"א בגדוד 51, וכבר ב־6:40 עדכן אותו מנהל עבודת לוגיסטיקה שעובד במקביל אליו על המתרחש בגזרתם. "התחלתי לנסוע דרומה, במטרה להגיע לגדוד שלי בכיסופים", שיחזר, "במהלך הנסיעה, באזור אורים, הייתה היתקלות עם מחבלים ומצאנו שם שני חיילים פצועים. אני ועוד נגד פינינו אותם לסורוקה. בבית החולים פגשתי לוחם מהגדוד שפינה עצמאית בדוד ממוגן את אחד הפצועים מהמוצב, והחלטתי לנסוע איתו חזרה לאורים".
תחת ירי, נכנסו הוא והסמג"ד לכיסופים. הם חברו לחמ"ל של המוצב וקיבלו את תמונת המצב של הפצועים. "מרגע זה ועד יום שני קיבלתי אחריות על כל הפצועים", סיפר בגאווה. רס"מ עמיר הצליח לחלץ כ־20 פצועים, אזרחים וחיילים. הוא גם היה אחראי להוציא מהמוצב נשים וילדים שהיו בו בשבת, משפחותיהם של הקצינים שסגרו שבת. לאחר מכן עלה על נגמ"ש והתחיל לחלץ את כל הרכבים הקרביים הפגועים שהיה אפשר להגיע אליהם.
רס"ן ל' מחורפיש, נשוי ואב לילדה, הוא סגן קמ"ן (קצין מודיעין) באוגדה 98. ב־7 באוקטובר הוא התעורר מוקדם ויצא עם חברים לרכב על האופנוע. ב־6:30 כבר קיבל התראה על צבע אדום, אבל לא ייחס לה חשיבות מיוחדת. "אחרי כמעט שעה אחד החברים סיפר שכנראה יש חטופים", סיפר, "בדקתי את הטלפון שלי וראיתי מלא שיחות מהמפקד שלי. הבנתי שמשהו לא תקין קורה, טסתי הביתה לארגן תיק ויצאתי דרומה. בדרך ניסיתי לגבש תמונת מצב".
כשהגיע לאוגדה התחיל בתהליך של מעבר משגרה לחירום, ובהחלטת מפקד האוגדה החלו כל היחידות להתקדם לכיוון העוטף. "ב־11:00 אני מקבל דיווח שהמפקד שלי נפצע בקרב ופקודה להחליף אותו. בדרך אני נחשף לגודל האסון. מריח את הריח השרוף, רואה את הגופות המוטלות על הכביש, המכוניות המחוררות".
בשלב הזה כוחות האוגדה פזורים בכל האזור, מנסים לאתר מחבלים שבורחים. בין לבין מקבל רס"ן ל' טלפונים מגורמים בכירים ומאזרחים, שמדווחים על משפחות שיצרו קשר ואף אחד לא הגיע אליהם: "אחד המקרים הייתה משפחתו של ראש מועצת שער הנגב שהייתה נצורה בבית בזמן שהוא נרצח. הכוונתי את הכוחות לתוך הבית תוך פענוח המודיעין ולמידת השטח. החילוץ שלהם היה מלווה בהיתקלות עם מחבלים, אך הסתיים בהצלחה".
רס"ן ל' והחפ"ק שלו נשארו בעוטף עד יום רביעי בבוקר, מנהלים את הגזרה כולה.
