לבני העדה הדרוזית יש שני צווים: צו 8 וצו הריסה. את הראשון מקבלים באהבה ונלחמים על הגנת המדינה בכל הכוח. את השני מקבלים באכזבה ונלחמים נגדו, נלחמים על הצדק.
ברית הדמים בין מדינת ישראל לעדה הדרוזית מתקיימת כבר שנים רבות. יעידו על כך מאות הגיבורים, חללי מערכות ישראל בני העדה שנפלו מאז קום המדינה. אך ברית החיים עדיין לא הוכיחה את עצמה כשמדובר בעדה הדרוזית.
בשנים האחרונות הקפידו פוליטיקאים רבים לערער את מעמד העדה הדרוזית בישראל על ידי חקיקת חוקים לא שוויוניים כלפינו כאזרחים, חוקים שנתנו לנו סטירת לחי וקרעו אותנו מהעם. כך למשל, סעיף 7 בחוק הלאום: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה". ללא כל סעיף משלים, המסביר שהמדינה רואה גם בפיתוח התיישבות שאינה יהודית ערך לאומי, ותעודד הקמה וביסוס גם שלה - צריך מידה רבה מאוד של תמימות ועיוורון כדי לא לראות את כוונת המחוקק לפגוע בזכות לשוויון.
חוק קמיניץ הוא חוק שמאפשר אכיפה מנהלית (ללא הליך משפטי) נגד עבירות בנייה, ומחמיר את הענישה על עבירות אלו. החוק כאילו נחקק במיוחד עבור הדרוזים, מאחר שנושא התכנון והבנייה נחשב אקוטי ומוזנח במשך עשרות שנים, וישנה מדיניות הפקעת קרקעות ואי־הרחבת שטחי שיפוט. לכן, כמה תמוה לראות לוחם בצה"ל שחוזר הביתה לכפר הדרוזי, ומקבל צו הריסה על בנייה לא מוסדרת.
ולמרות זאת, למרות האכזבה הכואבת וההזנחה המתמשכת של ממשלות ישראל לדורותיהן, אנו - בני ובנות העדה הדרוזית - ממשיכים להילחם על הבית, כי מדינת ישראל היא הבית שלנו.
בימים אלו, כשכל המדינה מתמודדת עם אויב אכזרי ומרושע, כולנו נרתמים למשימה: נשים דרוזיות מבשלות אוכל ביתי וטעים לחיילים בשטח, חמ"לים נפתחו למען מפוני הדרום והצפון, אנשי הביטחון מתקבלים בכבוד בכל מקום וישנה מוכנות לתרום ולסייע כמו כל עם ישראל. כולנו רואים בכך חובה לאומית ממדרגה ראשונה, כך חונכנו וכך נחנך את ילדינו שגדלים על אהבת הארץ הזו, למרות הכל.
בשביל הדורות הדרוזיים הבאים, ולמען מדינה מתוקנת שמכבדת את יושביה, אני מקווה שממשלת ישראל תתעשת ותשכיל להבין שהעדה הדרוזית היא חלק בלתי נפרד ואי־אפשר להזניחה במדינה הזו.
בספרי ההיסטוריה כבר אין חולק על כך. מה שנשאר זה רק בניית מדיניות מכילה, מכבדת וראויה לעדה שותפת גורל, בחיים ובמוות.
