זה רק נחזה להיות דילמה אמיתית במקום שבו השתבש וקרס עולם הערכים שהכרנו פעם, שחלקנו כולנו. במקום שבו, במציאות חצי אורוולית, טוב הפך רע ושחור הפך לבן. ועל כן צריך לומר בצורה נחרצת וברורה שאת סרט הזוועות, 47 הדקות הנוראיות האלו, שאינן חסות על הנרצחים ואינן חסות על הצופים, לפחות על חלק מהצופים, אסור להפיץ. בטח לא עכשיו, ואם מאוחר יותר - אז במינון מזערי, מוכוון מטרה. "רעל במינון נמוך הוא תרופה, ותרופה במינון גבוה היא רעל", כתב אלפרד סוֵויין טיילור, טוקסיקולוג אנגלי לפני למעלה מ־200 שנה. והסרט הזה הוא רעל, והוא תמיד יהיה רעל.
הוא רעל כי הוא מטשטש את הנרטיב הישראלי שעומד מאחורי היציאה למלחמה הזו, שאפשר לסכם אותו בעשר מילים: מלחמה שנועדה להגן על חיינו ולהבטיח את קיומנו במדינת ישראל. המלחמה הזו היא לא מסע צלב להשמדת הכופרים ולא נועדה לסגור חשבון עם המפלצות שביצעו את הטבח הנורא בשבעה לאוקטובר. זו לא מלחמת נקם על רוע הלב, על האכזריות הבלתי נסבלת, על אובדן צלם אנוש. ישראל יצאה למלחמה הזו כי חמאס פגע בריבונותה, ושום מדינה בעולם לא יכולה להרשות את זה; כי הוא סיכן, מסכן ויסכן, כל עוד לא יובס, את חייהם של תושבי העוטף, ואת חיי כולנו; כי בצמוד לגבול הדרומי שלנו צמחה ישות איסלמיסטית פונדמנטליסטית, ברברית, המצהירה מפורשות, כי משימתה היא להשמיד את מדינת היהודים; כי לא הייתה לנו ואין לנו ברירה אלא להגן על עצמנו. אז נכון, החמאס משחרר לעולם תמונות קשות של ההרס שזורעת ישראל בעזה, של ילדים שנהרגו, שורות של גופות, של אוכלוסייה מוכת הלם הבורחת דרומה, אבל זו לא אולימפיאדה של זוועות. ואם זו הייתה אז ניצחנו בה לפני שהסרט הזה נערך.
אלא שהסרט הזה צריך להישאר בתוך הכספת כי בכל אחד מהפריימים יש אדם. נשים שנאנסו, צעירים שעברו התעללות איומה, אימהות ותינוקות וקשישים שנרצחו בברוטליות, ואי אפשר כבר לבקש את רשותם לעשות שימוש בתמונות האלו. ומאחורי כל אחד מהאנשים האלו יש משפחה, בני זוג, הורים, אחים וילדים שלא מגיע להם לראות מה שהלב אינו יכול לשאת, מה שלעולם יישאר כמו פצע מדמם שאינו מגליד, שלא מגיע להם שהמראות האלו יהפכו לנחלת הכלל, בלי שתהיה להם שליטה על שרשור הזוועה.
ולכל זה יש להוסיף את הספק הגדול שעומד מאחורי הטענה שמדובר בסרט שעשוי להטות את הכף, לשכנע את הבלתי משוכנעים. שהנכחת הזוועה היא היא שתעשה את השינוי המבוקש בעולם שמוצף בגילויי אנטישמיות קשים. טענה שמובילים חלק משרי הממשלה, ואם נכונים הפרסומים, גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הם והוא שהיו מטיבים לעשות, לפחות כלפי פנים, אם היו מטפלים כמו שצריך בנפגעי השבעה באוקטובר, מעבירים תקציבים ומקיאים את עושי הכלום ושום דבר שיושבים על קופת המדינה, מה עוד שמול ההצדקות האפולוגטיות להפצת הסרט עומדים טיעונים כבדי משקל של אנשי מקצוע שלא רק מפקפקים בהן אלא דוחים אותן על הסף. אנשי מקצוע שמדברים על חוויה קשה מנשוא שתעצים ותעמיק את הטראומה שממילא חלק גדול מאזרחי המדינה חוו וחווים בחודש האחרון. שמחוץ לגבולות המדינה, אלו שמפגינים נגד ישראל, שחובטים למוות ביהודי במרכז לוס-אנג'לס, ממילא לא יאמינו לדברים. שהסרט יעבור מוטציות שיפגעו קשות במאמץ להפיק ממנו אמירה אחת מנצחת בימים אלו.
סרט כזה, אם לסכם, עוצמתו נשענת דווקא על האיפוק הגדול הנדרש ממי שהפיק אותו, שהשימוש הזהיר בו מחזק את אמינותו וכוחו בידיעה שהדברים מתועדים, שיש מי שראה ויהיו מי שיראו, שזה מסמך שנמצא בידינו, ויישאר בידינו, ובבוא היום, אם וכאשר הנסיבות יצדיקו את זה, הוא ייחשף. בפורמט הנוכחי או בפורמט מעובד קצת אחרת.
