מתקפת הטרור האכזרית הובילה למסקנות ואמירות שבעבר מי שעמדו מאחוריהן נחשבו ל"משיחיים" או ל"קיצוניים". עכשיו, את מקומם תפסו אחרים. פוליטיקאים ודמויות ציבוריות שאינן מזוהות עם המחנה הלאומי, ניצולי התופת ואחרים, החלו לתהות בקול רם מדוע לא יתנדבו מדינות אחרות לקבל אליהן עזתים שרוצים ומבקשים חיים טובים מחוץ לעזה, או להכריז שאין מנוס מכיבוש הרצועה ומנוכחות צבאית ישראלית לתקופת זמן כזו או אחרת. כך, ניצחון מוחץ והשמדת האויב - ערכים שמרנים ותוקפניים כביכול - הפכו לערכים שבקונצנזוס.
גם בעבר הם היו בקונצנזוס. תפיסת הביטחון הישראלית עד שנות ה־70 המאוחרות, כפי שעוצבה על ידי דוד בן־גוריון ואומצה על ידי לוי אשכול וגולדה מאיר, דגלה בכיבוש והרחבת הגבולות לצורכי ביטחון, שחרור חבלי מולדת והתיישבות. אלו היו ערכים רציונליים שתאמו את קריאת המציאות אל מול האויבים שבמרחב, אך בחלוף השנים הם ננטשו, ואת מקומם תפסו ערכים שנחשבים לאוטופיים ובבסיסם המחשבה ש"האחר הוא אני", אם רק אאמין בכך - כמו ויתור על שטחים כבסיס לשלום, מתן כוח לאויבים והתנגדות להתיישבות, שכביכול מונעת חיים שקטים וטובים יותר. אלו היו אמונות לא מבוססות.
מסוכן בימים אלו לצאת בהצהרות נחרצות, אבל זה כן זמן טוב לשאול: אם הסכמי אוסלו (שהשנה מלאו להם 30) סימלו את מותם אותם של הרעיונות הישנים, אולי הטבח בדרום מסמל את חזרתם? במבט של חודשיים לאחור, הוויכוחים הגדולים שהיו פה לפני 7 באוקטובר סביב אופיה היהודי של המדינה והטיפול בטרור ביהודה ושומרון - כולל סערת "למחוק את חווארה" או האירוע בבורקא שבו נורה למוות פלסטיני מקומי - כמעט ונשכחו אל מול התזכורת שקיבלנו מאויבנו, שכולנו יהודים, כולנו מתנחלים בארצנו (גם זו תפיסה בן־גוריונית, מפא"יניקית) וברובנו הכמיהה לאמץ את הערכים הישנים והטובים, "של פעם".
ובהתאם לכך, משתנה גם הפוליטיקה ומשתנה השיח הציבורי. עד 7 באוקטובר השאלה שחזרה על עצמה הייתה איך תיראה ישראל ביום שאחרי נתניהו. כעת, היא הוחלפה בשאלה אחרת: איך תיראה ישראל ביום שאחרי המלחמה? לאף אחד אין את התשובה, ותהיה זו טיפשות לנסות ולשער כשהתותחים רועמים, אבל נראה כי הסוגיות שיעניינו את הישראלי הממוצע יהיו ביטחוניות ומדיניות: היחס לשאלת שתי המדינות, החזקת שטחים, השליטה הביטחונית ברצועה (עושה רושם שרבים מחזיקים בעמדה שצפון עזה צריכה להישאר בשליטה ישראלית מלאה) וגם מה ניתן ללמוד ממקרה העוטף ביחס ליהודה ושומרון ותפקידם כעוטפי גוש דן והשרון.
וכך חזרנו למפא"י, שפיתחה את ההתיישבות ביהודה ושומרון וראתה בה מפעל ציוני חשוב בפני עצמו שמשמש גם כלי לחיזוק הביטחון של מדינת ישראל. בעשורים האחרונים הפכה ההתיישבות בעיני רבים מהישראלים, שלא בצדק, מנכס לנטל. גם הטענה שהתיישבות יהודית ביהודה ושומרון מרחיקה מחבלים פלסטינים מכפר־סבא ורעננה נפסלה לרוב בין אם בטענה שהיא לא נכונה ובין אם בטענה שאינה מעניינת. אבל הזמנים השתנו: אם לפני 30 שנים זעקו יהודים מתנגדי אוסלו "אל תיתנו להם רובים", ולא נענו, הרי שהיום מאות כיתות כוננות שהוקמו תוך חודש ומאות אלפים מכל רחבי הקשת הפוליטית רק מבקשים: תנו לנו רובים.
תפיסת הביטחון הישראלית עד שנות ה־70 המאוחרות דגלה בכיבוש לצורכי ביטחון, בשחרור חבלי מולדת ובהתיישבות. אלו היו ערכים רציונליים שתאמו את קריאת המציאות, אך עם השנים הם ננטשו