בתחילת המלחמה הוטלה על חטיבת החי"ר 12 במילואים – חטיבת הנגב – המשימה הקשה ביותר שכוח קרבי בצה"ל יכול היה לקבל: פינוי אלפי גופות וכלי רכב פגועים משטח של עשרות קילומטרים מרובעים בנגב המערבי, בזמן שמחבלים חמושים עדיין מסתתרים בו, עם קלצ'ניקובים טעונים ושקיות תמרים.
כמות הנרצחים הייתה כה גדולה ופזורה ברדיוס נרחב, שזק"א לבדו לא יכול היה לעמוד במשימה, ובטח לא להיכנס לאזורים המסוכנים שבין הקיבוצים למושבים. לוחמי חטיבה 12, יוצאי גבעתי, היו עד 24 שעות קודם לכן בבתיהם, משוכנעים – כמו מפקדיהם – שהם לא יופעלו למלחמה, בגלל מיקומה הנמוך של אוגדתם, 252, בשרשרת המזון המטכ"לית לעומת אוגדות מתועדפות אחרות, בעיקר אלו של פיקוד הצפון. אלא שכעת הם בתוך רצועת עזה, נלחמים במחבלי חמאס.
בשבוע הראשון של המלחמה, למשימת איתור ואיסוף של יותר מ־1,000 גופות, נבחרו מפקדים מנוסים, וחיילים דתיים שקדושת המת והשליחות הרוחנית שבמשימה זו סייעה להם, או לפחות הייתה אמורה, להתמודד עם המראות הבלתי־אפשריים והסיטואציות הקיצוניות. בין לבין הם גם נתקלו במחבלים וניהלו איתם, בשטח ישראל, חילופי אש.
גם פינוי מאות המכוניות ההרוסות מהכבישים בעוטף הייתה משימה מורכבת. הפלוגות אילתרו תורת לחימה של ניפוץ שמשות, כדי לוודא קודם שהמכוניות לא מולכדו ע"י חמאס. בהיעדר משאיות גרר, גייסו הלוחמים מלגזות מהימ"חים ומגזרות באיו"ש, כדי להרים את השלדים המפויחים.
בבוקר 7 באוקטובר איבדה החטיבה שישה מחייליה, כאזרחים, בעיקר כאלו שבילו במסיבת פסטיבל נובה.
יש הרבה שיער לבן אצל אנשי חטיבת הנגב, וגם הם, כמו בכירי צה"ל, לא האמינו – בעשור שבו צה"ל הקצין את התעדוף בהשקעה בחטיבות הסדירות – שהם יילחמו בתוך הרצועה. הלוחם המבוגר ביותר בחטיבה, מתנדב כמובן, הוא אלוף־משנה (מיל') שוקי יחזקאלי, בן ה־74.
על החטיבה מפקד אלוף־משנה עברי אלבז, שפיקד בעבר על סיירת גבעתי. "אל תכילו יותר, אין דבר כזה הכלה – תתקדמו ותתקפו כשתיפתח עליכם אש – זה החוזה שלנו מול עם ישראל", הורה למג"דים ולמ"פים שלו לפני כשבוע ברשת הקשר, לפני אחת המשימות באיזור בית־להייה.
בכניסה לבסיס החטיבה, שממנו מנוהלת הלחימה, יש לא מעט אוהלים אזרחיים קטנים. כשההתייצבות היא בשיעור של 150%, אין מקום לישון בבסיס שמלא עד אפס מקום, אז חלק מהמילואימניקים קנו בדרך אוהלים בהום סנטר, להיות כמה שיותר צמודים למשימה.
למילואימניקים כאן גם אין טרוניות על הציוד החלקי: לא לכל מ"מ היה באימונים מכשיר קשר או אמצעי ראיית לילה; לטנקים אין מעילי רוח, אבל יש מספיק רוח לחימה לצד חימושניקים מורעלים שנרתמים לתקן כל טנק שנפגע ומוחזר מיד למערכה.
הקצינים בחטיבה מעידים שפניהם של בכירי פיקוד דרום היו חיוורות כסיד ביממה הראשונה למלחמה. הצבע חזר להם ללחיים בימים ראשון ושני, כשכוחות אוגדה 252 שיצאה על הזחלים מהימ"חים, דיווחה שהיא ממוקמת ופועלת בשטח.
הביטחון בכוחות המילואים הלך ונבנה מיום ליום, ובפיקוד דרום לא היססו, אחרי לבטים, לשלוח את החטיבה לתוך הרצועה. מאז היא מכתרת ומשמידה אויב ויוצאת למבצעים נגד מעוזי חמאס. עשרות פירי מנהרות איתרו וניטרלו לוחמי חטיבה 12. חמאס מנסה לעיתים להפתיעם כשמחבלים קופצים מפירים סמוכים בזה אחר זה, והלוחמים לומדים להגיב לאיום המתעתע.
"יש כאן גדודים מהאוגדה שטרם הופעלו לעזה והחלו ממש מריבות בין הקצינים, על הקצאה להיכנס ולקבל משימות בשטח האויב", תיאר אחד מקציני החטיבה. "אנשים עם משפחות אומרים: 'אין לי מה לחזור הביתה אם לא אכנס לחסל את חמאס, כי מחר הם יהרגו את הילדים שלי'".
גילוי נאות: הכותב משרת כלוחם באוגדה 252
