בני הבכור חגג השבוע יום הולדת 4. בשבועיים האחרונים, כשהוא הולך לישון בממ"ד, הוא שואל על שודדים שעלולים להיכנס אלינו הביתה. "ומה אם יש להם מפתח?", הוא תהה לפני שהרגעתי אותו שאבא ואמא בחוץ, שומרים עליו. אחייניתי בת השבע כבר מבינה הכל ושאלה את אחותי: "אמא, אם יחטפו אותי את תדאגי להחזיר אותי הביתה?".
אני ומשפחתי נמצאים בקבוצת בני המזל. אין לנו קרובים מדרגה ראשונה שנטבחו, נחטפו, נפצעו או איבדו את בתיהם בשבת השחורה ובמלחמה מאז. היינו בלוויות, בשבעות של חברים וקולגות, ונחשפנו כמו כולם לזוועות ולאמיתות המרות.
אך מתי ילדינו ייחשפו לכל אלה? ההבנה המחלחלת אצל כל הורה בישראל היא שזה כנראה יקרה מוקדם מדי. זו באמת צרה קטנה אל מול אלפי הילדים ששרדו את הטבח בעוטף ויתמודדו עם הטראומה כל חייהם, שלא לדבר על הילדים שנמצאים עדיין בידי אויב אכזר ומשפחותיהם משתגעות מדאגה.
אבל הרגע שבו בני נתקל בתמונה של יהל בת ה־3 ונווה בן ה־8 בטלוויזיה ושאל אותי "מי אלה הילדים החמודים האלה" שבר את ליבי. אני אוכל להעביר שוב ושוב ערוצים, לספר אינספור שקרים לבנים, ועדיין לא להימלט מהגזירה הקטנה בד' אמותיי: בישראל 2023, במדינה שבה הוא חי וגדל ואוהב ומתרגש בכל פעם שהוא רואה את דגל, ביטחון התושבים הופקר עד כדי כך שיש ילדים בני גילו שנחטפו ממיטתם לגורל לא נודע. זהו פצע שעוד ייפתח, שוב ושוב, בכל בית במדינה.
החיים הם לא תוכנית כבקשתך, יודע כל הורה - גם בימים שבשגרה וגם במדינות השלוות בעולם. חלק מההתבגרות הוא להשלים עם העובדה שהעולם אכזר ואין דרך להסתתר מכך. להפנים שבני יתוודע יום אחד לסרטוני וסיפורי הזוועות מהמלחמה, בשיחת מסדרון בבית הספר או מצד מבוגר לא זהיר.
ובכל זאת, כשמדברים על "חוסן לאומי", על המשך קיומנו כאן כעם וכחברה, צריך לדבר גם על זה. נהוג לגנות את אלו הפוגעים ב"מורל", אבל מקבלי ההחלטות וקשקשני הרשת שממעיטים באירוע החטופים כמו השרים סמוטריץ' ואליהו, צריכים לשאול את עצמם בבירור: איזה הורה ירצה להמשיך ולחיות במדינה שבה ילדים חטופים נחשבים בעיני הממשלה לנזק אגבי, לגזירה שמדי פעם צריך לנשוך מולה שפתיים ולעבור הלאה? ולא, הדבר אינו שקול לשמיעת קריאה אנטישמית בניו־יורק או בברלין. חיי יהודים, למרבה האירוניה, בטוחים שם כרגע יותר.
יש כאלו שמאמינים בחברה ספרטנית, שבה שגם ילדים בגילים מוקדמים צריכים לחיות עם הבנה כלשהי שאפשר להיהרג ולהרוג, שאנחנו מדינה מוקפת אנשים אכזריים וזו מציאות חיינו. במחילה, אני חושב שזהו בדיוק מסוג הדברים שיכולים וצריכים להבדיל בינינו לבין אויבינו. בין חברה שמקדשת את המוות בשיעורים בכיתה א' על חיילים רשעים והצורך להפוך לשאהיד, לבין חברה שמקדשת את החיים, עם ילדות שכוללת בעיקר סרטי מארוול ותוכניות על מה נעשה בחופש הגדול. זו לא רק פריווילגיה או פינוק, זהו צורך, זוהי חובה מוסרית לילדינו.
לכן אסור ש"סרט הזוועות" ידלוף אל מעבר לאוכלוסיית אנשי המקצוע הרלוונטים, עיתונאים ומשפיענים בעולם. ויש לעשות הכל, פשוט הכל, על מנת להחזיר את החטופים שהופקרו הביתה. אנחנו חייבים זאת גם לילדים שלנו.
מקבלי ההחלטות וקשקשני הרשת שממעיטים בחשיבות נושא החטופים צריכים לשאול את עצמם: איזה הורה ירצה להמשיך ולחיות במדינה שבה ילדים שבויים נחשבים לנזק אגבי?
