לפחות שש פעמים נשאלתי אם אני מרגיש נוח ובטוח לאחר שכבר הסכמתי להזמנה להשתתף בפאנל שייערך באוניברסיטת קולומביה לצד ההיסטוריון הראשי של הפלסטינים, רשיד חלידי. לפני שטסתי לשם חשבתי שזה הנימוס האמריקאי המפורסם, אבל רק כששמעתי חוויות של סטודנטים שכבר לימדתי בניו־יורק הבנתי. הם סיפרו על אווירה מפחידה, על מאבק סיזיפי סביב הדבקת ותלישת הפוסטרים של החטופים, ועל כך שהפגנות פרו־פלסטיניות גולשות די מהר לקריאות אנטישמיות. במוצאי שבת הלכתי לפארק וושינגטון, שם בדרך כלל מתכנסים הסטודנטים כדי לחגוג, לעשן ולרקוד. הייתה שם הפגנה פרו־פלסטינית קטנה לצד היערכות גבוהה של שוטרים, אבל הלהט בעיני המשתתפים גרם לשני הילדים הקטנים שלי לדרוש לחזור לדירה מיד.
אחר כך הלכתי לבד לאירוע אליו לא הוזמנתי, של נעם פינקלשטיין, פרופ׳ יהודי שידוע בשנאתו לישראל, שאמר שם בפירוש שמה שחמאס עשה ״לא מתקרב לזוועות של ישראל״. לטענתו, חמאס הציע ״הודנא״, הפסקת אש ל־25 שנים, וישראל סירבה. הקהל, רובו צעירים, אימץ את טענותיו ללא ערעור. כששניים מהנוכחים התעקשו שהקריאה של צה״ל לתושבי עזה להתפנות דרומה הדרום היא הוכחה שישראל מתכננת נכבה נוספת, חזרתי הביתה מיואש. פרופ׳ יהודי שמלמד בניו־יורק אמר לי שבמובנים מסוימים אותם אנשים כמעט רוצים לראות את ישראל מבצעת רצח עם, בדיוק כפי שחשוב היה לנוצרים להראות שהיהודים צלבו את ישו. זו דרכם להצדקה עצמית.
הבדיחה בין היהודים המודאגים שחיים כאן לבין הישראלים שנמצאים כאן לתקופה זמנית היא שלא ברור מי בסוף יצטרך לקלוט את מי – הם אותנו או אנחנו אותם. אבל חשוב לומר שלצד אווירה עויינת בחלק מההפגנות, בעיקר באזור הצעיר של האיסט וילג׳, גם האחווה היהודית בולטת, ויש המון גילויי תמיכה בישראל ברחוב. מעולם לא התקבלתי על ידי הפקידים, השוטרים ונהגי המוניות בשדה התעופה בכזו אהדה.
ועם זאת, ניו־יורק של ימי המלחמה היא מקום שונה מימים כתיקונם. כמעט על כל עמוד בו מופיעות תמונות החטופים יש עמוד שממנו הן נתלשו, וגם מרצים ישראלים שמלמדים כאן שומרים על פרופיל נמוך.
היחס השלילי לישראל מורכב מכמה זרמים. חלק כמעט חוגג את הטבח של חמאס כמעין מרד עבדים או הסרת שערות ראשו של שמשון. במובן הזה ניכרת עוינות שקשה להסירה. אחרים, בקיאים יותר, ומתכוונים לטוב, רואים בישראל כוח כובש, ומעלים טענות שקשה להתווכח איתן באשר לכיבוש המתמשך. ויש את הבורים לחלוטין.
השהות בניו־יורק בעיקר הוכיחה עד כמה נדרשת עבודה חכמה כדי להסביר את המצב מנקודת מבט ישראלית. הצגת הזוועות בעייתית שכן היא לוקחת אותנו למאבק על עמדת ״הקורבן״ ולאזור פסיכולוגי קשה מנשוא. אבל, למשל, מעטים יודעים שכשישראל נסוגה מעזה היא לא הטילה מצור, אלא רק לאחר שהחמאס השתלט על עזה בכוח. אף אחד מהפרו־פלסטינים גם לא מעלה בדעתו להלין על המצרים, שסגרו לעזתים את מעבר רפיח.
למרבה האבסורד, גם העובדה שתקשורת המיינסטרים בארה״ב עדיין פרו־ישראלית ברובה תורמת לכך שצעירים, שמבקשים באופן טבעי למרוד, מעדיפים לצרוך את הידיעות שלהם מהרשתות החברתיות.
שתי מסקנות עיקריות: האחת היא שאם גם הטבח לא מעורר אמפתיה, אצל חלק מהקהל הצעיר בארה״ב הסיפור אבוד.
המסקנה השנייה אופטימית יותר, אבל כרוכה גם בשינויים שאנו צריכים לעבור בתום המלחמה. יהיה קשה להצדיק את ישראל תחת ממשלת ימין קיצוני וללא שום תוכנית לפיוס. אם ישראל מעוניינת לשמר את תמיכת האמריקאים גם לעתיד, אנחנו חייבים לא רק לנצח את חמאס, אלא גם להציע מתכון לדו־קיום. בשבוע הבא אספר על החוויות מהדיון בפני הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה.
ניו־יורק של ימי המלחמה היא מקום שונה. הבדיחה בין היהודים המודאגים שחיים כאן לבין הישראלים שמבקרים בעיר היא שלא ברור מי בסוף יצטרך לקלוט את מי – הם אותנו או אנחנו אותם
