לפני שהסתבך באמירת ה"אטום על עזה", הציע השר עמיחי אליהו לסגור את התאגיד כדי לממן את המלחמה. אפשר להניח בזהירות שהוא וחבריו לא יאהבו את הדוקו "באין מדינה - יש אזרחים". קודם כל בגלל השם שלו, אחר כך בגלל שהוא מנציח את הסיפורים של מי שמיהרו להתנדב ב־7 באוקטובר ולהקים חמ"לים אזרחיים בכל נושא, בזמן שהגוף הבירוקרטי השמן המכונה "מדינה" לא מתפקד.
למעשה, כמו שאומרת איילת שוורץ, שעזרה בפינויים מהמסיבה ברעים, המדינה מצפה שתעבוד בשבילה ולא ההפך. אין משפט יותר מדויק לתיאור הממשלה הנוכחית מהמשפט הזה: האזרחים משלמים מסים כדי לממן משרדים מיותרים כמו "משרד המורשת", ובתמורה לא מקבלים כלום.
גם מי שתומך בממשלה והצביע לה מקבל מקסימום טפיחה על השכם או לייק באחת מהרשתות החברתיות. בעת צרה, הממשלה לא מתכוונת להיות שם כדי לעזור לו. אין לה את היכולת. אנשי המקצוע במשרדי הממשלה סולקו ובמקומם הגיעו אנשים לא ראויים, שלא יכולים לסייע גם אם הם רוצים, כי אין להם את הכישורים המתאימים לכך.
כל הסרטים הקצרים בדוקו מצוינים, והבולט בעיניי הוא הסרט על פעילות עמותת "אחים לנשק". במיוחד הקטעים בהם אזרחים מקומיים בשדרות ובאופקים מתעמתים איתם על כך שהם "עושים פוליטיקה בזמן מלחמה", ואדם אחד צועק להם "להוריד את החולצות".
עמותות כמו "אחים לנשק" הצילו את המדינה. בלי המחאה האזרחית נגד ההפיכה המשטרית היינו חיים עכשיו במדינה דיקטטורית. עם זאת, חשוב לראות את הוויכוחים הללו, כי הם מלמדים על עומק השסע החברתי. חברי הממשלה הסיתו נגד "אחים לנשק" וסימנו אותם כבוגדים, ואת המחיר על כך שילמנו במזומן.
על אף העובדה ש"אחים לנשק" הגיעו לאנשים משולי החברה, שהמדינה הזניחה לגמרי - כמו עולה חדש מבוגר שחי לבד בשדרות ובקושי מדבר עברית - הארגון עדיין זכה לבוז ונתפס כמתנשא. זה קרה אך ורק בגלל הממשלה שקרעה את העם לשניים, לשמחת אויבנו מעבר לגבול.
הסרט גורם לחשוב שייקח שנים לתקן את הקרע הזה, אם בכלל נצליח. כרגע, לא נראה שיש מישהו בממשלה שמבין שהקרע הזה הוא שיביא לסופה של מדינת ישראל, לא חמאס ולא חיזבאללה.
בקטנה
על אף שהוא זועק "אני שווה אוסקר, בבקשה תנו לי אוסקר" בכל סצנה שלו, וזה לפעמים מעיק, הסרט "ניאד" של נטפליקס הוא סרט פשוט מהפנט מתחילתו ועד סופו. הוא מבוסס על סיפור חייה של השחיינית האגדית דיאנה ניאד, בכיכובן של ג'ודי פוסטר ואנט בנינג, ולמרות שהוא כבד ואיטי לפעמים - בסופו של דבר הוא גם מעורר השראה ואופטימי. בקיצור, יש בו את כל החומרים שהופכים סרט לכזה שקוטף כל פרס אפשרי. נתראה על השטיח האדום, הפסלון המוזהב כבר מחכה לאנט בנינג.
