המצולם: אלברט רויטרשטיין (24), נווד דיגיטלי מטבריה. מנכ"ל ומייסד חברת “רויטר מדיה” שמספקת תנועה של לקוחות פוטנציאלים (“לידים”) למערכות פרסומיות כמו גוגל ו־Yahoo.
חניון לילה: חאן בארות, מכתש רמון
צ'רנוביל. "בגיל 19 אבא שלי שירת בצבא הסובייטי באוקראינה. ב־1986, אחרי האסון הגרעיני בצ'רנוביל, הוא היה אחד מאלפי "הליקווידטורים" שגייסו לפנות את הפסולת הגרעינית מהאתר, בלי מיגון. הוא היה בין אלה שנאלצו לעלות לגג של הכור שהיה מכוסה בחומרים רעילים ורדיואקטיביים. היו להם 60 שניות לצאת לגג, לעבוד ולחזור, בלי לנשום, אבל זה הספיק כדי להיחשף לכמויות מטורפות של קרינה. בגיל 25 מצאו אצלו גידול סרטני בראש. לרופאים באוקראינה לא היו את הכלים לנתח את הגידול. סבא שלי הבין שהמקום היחיד שבו אפשר להציל את הבן שלו הוא ישראל. הם מיד מכרו את הבית ונסעו לישראל. כשהגיעו לארץ אבא עבר את הניתוח, שהיה מוצלח יחסית, אבל ידעו שזו תהיה רק הפוגה. הוא מת שבועיים לפני יום הולדת 40 שלו, כשהייתי בן 8.
"אמא שלי הכירה את אבא באוקראינה, עוד לפני שגילו את הגידול. שניהם היו בזוגיות קודמת, ויש לי אחות מצד אבא שגרה בקיבוץ אילות, ואחות מצד אמא שגרה בסקוטלנד. אחרי הניתוח אבא חזר לאוקראינה להתחתן עם אמא שלי, והם עלו לארץ ב־95'. אני 'נוצרתי' אחרי כמה שנים, ואבא שמח מאוד שיהיה לו בן. כשהייתי כבר בן שנתיים הסרטן שלו התפשט לגב, ורוב הזמן הוא היה בבית חולים. יש לי רק קמצוצי זיכרונות שלו בבית אתנו. מגיל שש לא ראיתי אותו בכלל, אמא לא רצתה שאבקר אותו כשהוא במיטה עם צינורות מכל מקום. אחרי שהוא נפטר לקחתי את זה בקלות בהתחלה, כי וואלה, גם כך לא ראיתי אותו. אני זוכר שעשיתי את עצמי כאילו בוכה בלוויה. אבל ככל שאני מתבגר, אני מבין יותר את גודל ההשפעה של מותו על החיים שלי.
מוזיקה. "בתיכון למדתי במגמת אלקטרוניקה, ותוך כדי פתחתי חברת תקליטים. הייתי מסיים לימודים בשעה 16:00, ורק אז הרגשתי שהיום מתחיל על אמת. הייתי עובד עד 4:00 בבוקר על המוזיקה, ושוב קם ב-7:00 ללימודים. הכל עבד דרך הרשת - אספתי אמנים עצמאיים מכל העולם והתחלתי לעשות איתם פרויקטים. למשל, לקחתי אמן בריטי, אנדי גרינווד, ואמריקאי, ג'וש מרטין שהתפרסם בשם Raddix, כל אחד הקליט את החלק שלו, במקביל הם הקליטו קטע וידאו, ואני שילבתי את ההקלטות וערכתי קליפ לשיר. השיר הכי מפורסם שלי היה remix לשיר Say Less של G-Eazy. העיבוד שלי הצליח יותר מהשיר המקורי והגיע ל־15 מיליון צפיות ביוטיוב ובפלטפורמות אחרות. זה מייצר הכנסה בסדר גודל של אלף דולר למיליון צפיות. אבל רוב השירים לא התקרבו למספרים האלה, ולא יכולתי לכלכל את עצמי מזה.
לעבוד באוטו. "גרנו בשכונה די ענייה של טבריה, ובבית לא היה לנו כסף. אמא עבדה בתור פקידה במפעל, סבא היה חולה וסבתא בבית אבות. הרגשתי שאני חי קצת בפנטזיה, משחק לי במוזיקה בזמן שיש הרבה בלגן מסביב. לקחתי החלטה קשה, פרשתי מהמוזיקה וגם מהלימודים, והתחלתי לחפש משהו שיעניין אותי ושאוכל גם להתפרנס ממנו. הצבא התעכבו בגיוס שלי, כנראה שלא עודכנו שסיימתי את הלימודים, ובאותה תקופה לא הרגשתי מחובר למדינה, ובכלל מנותק מהחברה. במקביל, גיליתי שיש לי OCD. הרגשתי שאני חייב להתמקד על לתמוך בבית, ולא התגייסתי. היום הייתי משרת אם הייתי יכול.
"הבנתי שיש דרכים לעשות כסף בתחום שיווק הדיגיטלי. קרעתי את התחת 14 שעות ביום מול המחשב כדי ללמוד על התחום, אבל מהצד ראו ילד שיושב כל היום במחשב ולא עושה כלום בחיים שלו. החלטתי לצאת מהבית והתחלתי לעבוד מהאוטו, עד שיהיה לי מודל עסקי שעובד. גם ישנתי באוטו. הייתה לי סיאט איביזה, הייתי מוריד את המושב עד הסוף וכך ישן. בשבוע הראשון התעוררתי הרבה בלילות, כי אתה לא יכול להתהפך, אבל התרגלתי, והתחלתי לישון טוב. הייתי הרבה בחניונים תת־קרקעיים בקניונים, מזיע ברמות. הייתי קונה כמויות של דיאודורנטים, ומגיע הביתה מדי פעם להתקלח. תוך חמישה חודשים התחלתי להכניס 10,000 שקל בחודש מהעבודה. אחרי כמה חודשים עברתי לדירה משלי בטבריה, אבל הייתי פחות אפקטיבי והתגעגעתי לחיים באוטו. זה מורכב. בעבודה בדירה הרגשתי בודד, כמו במערה. האינטראקציה האנושית היחידה שלי הייתה בחדר כושר בבקרים. דווקא בחניונים יש תנועה ואנשים כל הזמן, ובחניונים הפתוחים יש גם מרחב ואור. אני יכול להגיד לך בדיוק איפה כל השקעים בחניוני טבריה".
המכתש. "עברתי לתל־אביב כי הרגשתי שזה מקום שיותר תואם את השאיפות שלי. שכרתי דירת שותפים במגדל Park TLV ומשרד משותף ביגאל אלון. הכרתי מלא אנשים ובניתי את הצוות שלי שכבר מגיע ל־50 איש, שעובדים אונליין. גיליתי הרבה על עולם ההייטק. הכל מאוד נוח, אוכל מוכן, חניון מתחת למשרדים, אבל הרגשתי שזה יותר מדי נוח בשבילי ועיצבן אותי העולם המפונק הזה - השיחות על איזה סוג קפה לשתות. החלטתי לחזור לרכב. בהתחלה עבדתי בבית קפה בחוף הצוק, ולפעמים נשארתי לישון באוטו. הרגשתי קצת משוגע, שיש לי משרד במגדל, אבל עובד על החוף, אבל הרגשתי שזה נכון לי. אחרי שעשיתי תאונה עם האיביזה חיפשתי רכב חדש, מרווח, עם מושב שאפשר להוריד לשכיבה מלאה. קניתי רנו פלואנס וגרתי בו כל הזמן, למרות שיש לי עדיין את הדירה. התחלתי לנדוד דרומה עד שהגעתי לכאן כמה ימים אחרי ראש השנה. יש כאן כל מה שאני צריך, יש מקררים, אז אני לא צריך לדאוג לקרח בצידנית. אם אני צריך קניות או קצת ציוויליזציה, אני עולה למצפה רמון. התחלתי להכיר כאן את כל המסלולים, ואני כבר משלב את העבודה עם ההליכות במסלולים. זה איזון מושלם. אני קם ב־6:00, אוכל, ויוצא למסע רגלי במכתש, ותוך כדי אני מדבר עם הצוות, יושב על איזה סלע לשלוח מיילים, חושב על פתרונות. אני יכול ללכת ולעבוד כך עד השקיעה - אני רק צריך מים וקליטה. המסע מרכז אותי. המשמעת הזאת, לעבוד מחוץ למשרד, היא שריר שמפתחים. בערב אני אוכל ומדבר עם החבר'ה כאן. יש הרבה בדואים שמתחזקים את המקום ואני מרגיש ממש חיבור איתם ועם התרבות המיוחדת שלהם".
מלחמה. "עד לשבת של 7 באוקטובר החניון היה מלא באנשים, כי זאת הייתה תקופת החגים. כשקמתי בבוקר שמעתי הרבה בומים. מנהל האתר ספר לי שזה טילים מעזה, אבל עוד לא הבנו את גודל האירוע, ויצאתי למסע בלי פלאפון, כמו שאני עושה כאן כל שבת. ראיתי בדרך אנשים שנסעו מאוד מהר החוצה מהמכתש. חזרתי בסביבות 14:00 והמקום היה כבר ריק לגמרי. רק אז שמעתי על סיפורי הזוועות. המלחמה עשתה לי עוד רצון להישאר כאן, שקט במכתש ואין טילים. מה שבעיקר עלול להשפיע על ההחלטה להישאר כאן זה החורף. אם יהיה קר מדי באוטו, יש כאן כל מיני אופציות של שינה עם חימום, אבל זה כבר יותר יקר מה־50 שקל ללילה שאני משלם עכשיו. בהתחלה גרתי ברכב שלי מסיבות כלכליות. עכשיו אני מנהל חברה עם 50 עובדים ויש לי דירה בתל־אביב, אבל אני מעדיף לישון באוטו שלי".
חניון לילה חאן בארות, מכתש רמון
החניון: פתוח למבקרים. במקום מגוון אופציות לינה בתשלום - אוהל פרטי, השכרת אוהל וציוד, מאהל קבוע וחדרים פרטיים. הזמנת מקום באתר של רשות הטבע והגנים.
ווייז: "חניון בארות", גישה לכל סוגי הרכב
יש: שירותים, מקלחות, WiFi, מקררים, עמדות בישול וקיוסק
באזור: פרסת נקרות, גבעת חרוט והר ארדון
