אני עוצם עיניים. מנסה לדמיין את שירת "התקווה" שתישמע הערב על אדמת קוסובו, רגע לפני בעיטת הפתיחה של משחק הנבחרת. רגע לפני שנגייס כולנו כוחות, לשעה וחצי, כדי להשאיר בצד את המתחולל סביבנו. מוזר לפנטז על "התקווה" ולא על איזו מספרת של ערן זהבי, בקאמבק שלו לנבחרת. משונה לדמיין את המצלמה נודדת על פני הכדורגלנים שלנו בכחול־לבן בעודם שרים־צועקים את ההמנון, ולא את אוסקר גלוך משחיל בערמומיות עוד אחד קטן מהקרן. לא שנתנגד לאלה, כמובן.
התקווה שלנו, בכל אופן, תישמע כמו שאף פעם לא נשמעה לפני משחקי נבחרת. בדיוק כמו שהמשחק הזה לא יהיה דומה לאף התמודדות. ההמנון לא יהיה עניין צדדי, שעושים לשם הטקס, הוא יהיה אירוע בפני עצמו. הוא יסמל.
מה יסמל בעצם? אז קודם את השיר שלנו, הדגל שלנו, אותות הקיום שלנו, על אדמה זרה, בימי אסון ומלחמה נוראיים; אחרי ימים שבהם כוחות רשע קמו נגד עצם היותנו. והוא יסמל את הניסיון המאולץ משהו, כבד הרגליים, לעשות משהו אחר, שאינו הישרדותי, סתם, לראות ולשחק כדורגל, בימים שבהם אין פה אחד שלא גורר אחריו, לאן שלא ילך, לב שבור.
והוא יסמל, כשמו, את התקווה. רגע של "עם ישראל חי", של נציגת המדינה, על במה בינלאומית מרכזית ראשונה מאז אותו בוקר שחור; רגע שבו נוכל להביט לאופק ולסמן יעד שהוא מעבר לעוד קרב כואב על החיים; רגע של הרמת ראש ישראלית; רגע שבו נוכל להבהיר שאנחנו כאן, להיות ולהישאר. וכן, יש לנו עוד מה לתת לעולם, כולל בנעלי פקקים. אולי אפילו בעלייה ליורו.
אח, התקווה. פתאום היא תישמע לנו אחרת הערב. תהדהד בנו במקום הכי עמוק. תזכיר לנו שמה שיש פה הוא הרבה יותר מכדורגל. הוא אמירה על תקומה. ישראל חדשה קמה מתוך הריסות 7 באוקטובר. תסתכלו עליה, כמה מרגשת היא. אמנם שותתת דם ודמעות, ובכל זאת גאה. ופטריוטית. ומאמינה.
בעיקר בגלל זה אני אופטימי לגבי המשחק הערב. בלי אימונים מסודרים, בלי ליגה פעילה בארץ, עם שחקנים שעיקר עיסוקם בחודש האחרון היה להעלות חיוך אצל תושבי עוטף – אני יודע שאנחנו הולכים להתגאות. ברור לי. ה־11 שיעלו לדשא, ואלו שיצפו לרגע שלהם על הספסל, הרי מבינים שעם שלם נושא אליהם עיניים. מקווה למעט נחמה, גאווה. לכבוד לאומי. וירוצו בשבילנו. וידאגו שנתרגש. שנזיל דמעות.
צריך לומר את האמת: פניוּת נפשית למשחק כדורגל עדיין אין לנו, אבל פניוּת כדי לתקוע דגל בעיגול האמצע של העולם, להראות שאנחנו עוד כאן, לא מוכים, לא חלשים, מנצחים – יש בהחלט. בזה אף נבחרת לא תנצח אותנו.
עכשיו נגנו לנו את ההמנון בבקשה, אנחנו שוב כאן.
"התקווה" פתאום תישמע לנו אחרת הערב. תהדהד בנו במקום הכי עמוק. תזכיר לנו שמה שיש פה הוא הרבה יותר מכדורגל. הוא אמירה על תקומה. ישראל חדשה קמה מתוך הריסות 7 באוקטובר
