עד 2015, החזית הייתה רק של השמאל הגרמני, עם גיבוי מהישראלים בברלין. הישראלים רצו להיכנס למרכז החברה התרבותית, האמנותית והאקדמית, מרכזי השליטה של השמאל האנטישמי. בתמורה, הם נתנו את הגושפנקא, את חיית המחמד היהודית: "אפילו החבר היהודי או הישראלי שלי אמר את זה". ביחד הם שמו את הדשן למשוואה: הכיבוש ומדיניות ישראל מצדיקים אלימות נגד יהודים.
החל מ־2015, כשיותר ממיליון פליטים, רובם מוסלמים, התחילו להגיע לגרמניה, הדיון התיאורטי הפך למעשי. אם יש רשות והצדקה לתת ליהודים בראש, אז למה לא בעצם. התקריות הלכו והתגברו, וההפגנות הלכו ונהיו אלימות יותר, מילולית ופיזית. ככה התחיל הדבר הנורא הזה שנקרא לצנזר את עצמך. לצאת לחלל הציבורי ולהפסיק להיות מי שאתה. כיפה? שכחו מזה. עברית? אתה מזכיר לילדים שעדיף שלא. ואם כן, אז בלחש, ורק במקומות מסוימים. הפסקנו לפתוח את הדלת לשליחים לאחר שהפליטים המוסלמים תפסו את מקומות העבודה הללו. זה קרה אחרי ששליחים ציירו צלבי קרס על קיר הבית שלנו, והמזוזה נתלשה. לקרוא ספר בעברית בפארק? השתגעתם. תייר ישראלי על הרציף בתחנת אלכסנדרפלאץ הקשיב לעומר אדם בטלפון ונדחף אל פסי הרכבת. מישראלית שעמדה בתור למועדון ברגהיין ודיברה בעברית נתלשה שרשרת "חי" מהצוואר. מיהו יהודי? זה שמסתיר את יהדותו.
הטבח הנאצי של 7 באוקטובר נתן פאוזה קטנה לעניין הזה, אבל מיד אחריו השמאל הגרמני חזר למנוולות האנטישמית המעונגת־תככנית שלו. הישראלים הציגו את עצמם כישראלים ויהודים, והניפו שלטים שקראו "לעצור את רצח העם והטיהור האתני שמבצעת ישראל בפלסטינים". הפגנות הפלסטינים יצאו משליטה, בתי יהודים סומנו במגן דוד, המונים שצעקו לחיסולה המוחלט של ישראל באמצע ברלין דרשו מהעוברים והשבים לא לשתות ברשת קפה ענקית בבעלות יהודי. בקבוקי מולטוב נזרקו על בית הכנסת.
בדיוק מה שפחדנו ממנו התחיל לקרות. כמו אש ענקית ומכלה, הצנזורה התחילה להיכנס למעון הפרטי שלנו, למבצר. בשבת, אחרי הפגנות הענק, הורדנו את השם שלי מתיבת הדואר ומלחצן האינטרקום. לפני חמש שנים כתבתי מאמר בעיתון גרמני תחת הכותרת "זה לא 1933, אבל אנחנו מתקרבים". עכשיו, אחרי ההפגנות ברחבי העיר וקיבוע דגלי פלסטין על מונומנטים קריטיים של העיר, השעון כבר מתקתק לאחור. זה כבר הרבה אחרי 1933, ונאצים, גם אם הם מדברים ערבית, הם עדיין נאצים. הגיע הזמן להחליט.
קבענו את המזוזה בחלק הפנימי של הבית. כל הזהות היהודית והישראלית שלי, אני, כולה כלואה בגופי וביתי. הזה גופי? הזה ביתי? מנהרת זמן ומערבולת אוויר, שכולה שיחות קודמות שהתנהלו פה, אולי בבית הזה, לפני עשורים. עוזבים או נשארים. אני מסתכל על עצמי מבחוץ, ואני רואה סרט דוקומנטרי או עמוד בספר שבו האב אומר שאסור לחכות, שצריך לעזוב. אפילו אם לא יקרה כלום. אלו לא חיים, אני לא רוצה לחיות בצנזורה. והאשה עונה, עוד קצת. הזדמנות אחרונה.
אמרתי לה שהגיע הזמן לעזוב, ללכת. לפחות אני. שהשהות שלי פה תחת זהות יהודית וישראלית, גם אם מצונזרת, מהווה סיכון לילדים. האוויר הסתווי הברלינאי ההיסטורי, עם עליו הצהובים על המדרכות, מלא בשיחות והחלטות כאלו, של מי שלא הבין את האותות ונשאר נאיבי, והתאדה.
אני מסתכל על עצמי מבחוץ, ואני רואה רק סרט דוקומנטרי או עמוד בספר שבו האב אומר שאסור לחכות, שחייבים לעזוב. אפילו אם לא יקרה כלום