משהו בכולנו מת ב־7 באוקטובר. עדויות הניצולים, פני הרשע, המספר הבלתי נתפס של נרצחים, מאות החטופים - כיצד ניתן להמשיך מכאן? איזו תקווה ניתן למצוא לעתיד של כולנו בארץ הקודש?
רבים מחבריי הם פעילי שלום, שמחזיקים את נר התקווה המאיים להיכבות. במתקפה האכזרית איבדתי גם חברים קרובים, פעילי שלום מיישובי העוטף. חלקם, כמו חברתי ויויאן, נחטפו לעזה. זיכרונות רבים יש לי מביקוריי בקיבוצים על קו הגבול: ישבנו וקידמנו יוזמות שונות עם שותפים מתוך הרצועה עצמה, שבאומץ רב, תוך סיכון חייהם, יצרו איתנו קשר כדי להעביר מסר של אמונה בשלום. שמעתי מהם עד כמה קשים החיים בתוך הרצועה, בכלא המוקף גדרות. השלטון האכזרי של חמאס דיכא כל מי שהעז להאמין בעתיד אחר ל־2 מיליון התושבים באזור הצפוף בעולם. איך ממשיכים מכאן? האם מתקפת הרשע קברה כל סיכוי לחיים בשלום בין העמים? אני לא מפסיקה לבכות. רק לפני יומיים נסעתי לבקר חברים וחברות במלונות ים המלח, מבארי ומסעד. הסתכלתי בעיניהם וראיתי את המבט החלול, האבל, השבור לרסיסים. התפללתי בצאתי משם שאללה ישלח להם את כוחותיו. שהזמן יאפשר להם לחיות, לאהוב שוב, לשמוח עם שותפיהם השורדים.
החברה הערבית בישראל שותקה בהלם. המעבר מימי השגרה האכזריים שבה בעיקר עסקנו באלימות בתוך החברה שלנו, למלחמה גדולה ועקובה מדם, עצר הכל ושיתק את כולנו. השנאה בקרב רבים בציבור היהודי הופנתה לא רק כלפי מרצחי חמאס ותומכיהם אלא גם כלפי מוסלמים בכלל, ופלסטינים בפרט. רגשות הנקמה העזים והפחד מהתגברות האלימות וזליגתה גם לתוך המדינה, עלולים לדרדר את כולנו למלחמה כוללת. אך הציבור הערבי בחר לא לשבת על הגדר, ובניגוד לתחושות של רבים בציבור היהודי, המנהיגות בחברה העבירה מסר ברור: הטבח האכזרי איננו דרכנו. הטרור איננו דרך האיסלאם. ולצד זאת, החלו גם יוזמות רבות של סולידריות, שמכולן עלה מסר חד: אנחנו איננו האויב. אנחנו שכניכם, ובעת הזו אנו איתכם, לצידכם, לצד הנפגעים הרבים בישראל ולצד הנפגעים החפים מפשע בעזה.
רוח הסולידריות הקיפה ציבורים רבים בחברה הערבית - יוזמות לאירוח מפונים, מרכזי חלוקה לנזקקים יהודים וערבים, התנדבות בחקלאות, מפגשי מנהיגים דתיים, קריאה לאחדות וביקורי ניחומים אצל משפחות הנרצחים. במבט רחב, על מנהיגות החברה הערבית מוטלת כעת האחריות לקבל החלטה היסטורית ואמיצה: אנחנו אזרחי מדינת ישראל, וחובה עלינו לקחת חלק אזרחי בעת חירום ושגרה. אך כדי שאמירה אמיצה זו תהפוך למציאות חיים, החברה היהודית חייבת לקבל החלטה אמיצה לא פחות - ולהבין שחלק משמעותי בהיותנו ובזהותנו הוא בהשתייכותנו לעם הפלסטיני. הסכסוך לא ייפתר אם ניאלץ לבחור בין היותנו ישראלים לפלסטינים. אנחנו גם וגם, ואם תהיה בכך הכרה מצד הציבור היהודי, נוכל להוות את הגשר לאמון בין הישראלים והפלסטינים.
אנו, כולנו, חייבים לזכור שסכסוכים מעולם לא נפתרו בכוח. אופק של תקווה חייב להיות המרכיב המרכזי בניהול המלחמה. מדינות רבות בעולם יסכימו לסייע לשיקום עזה ותושביה, וישראל חייבת לסייע לכך. תוכנית בין־לאומית לשיקום הרצועה היא צו השעה - האלטרנטיבה היא שנישאר כולנו כלואים במעגל האלימות והאימה. מן העפר וההרס אנו חייבים לבנות עתיד של תקווה. זה תלוי בנו - רק ביחד.
המנהיגות בחברה העבירה מסר ברור: הטבח האכזרי איננו דרכנו. ולצד זאת, החלו גם יוזמות רבות של סולידריות, שמכולן עלה מסר חד: אנחנו איננו האויב. אנחנו שכניכם, ובעת הזו אנו איתכם, לצידכם
