להקרנת סרט הזוועות במוזיאון לסובלנות בלוס־אנג'לס הגעתי מוכנה לצאת מהאולם בכל רגע. התיאורים המזעזעים על מה שרואים בסרט וחברי הכנסת שיצאו מההקרנה ממררים בבכי, הספיקו על מנת להבין שזה לא משהו שארצה לראות. ובכל זאת הלכתי מתוך חובה עיתונאית לסקר את מה שאראה ולראות את התגובות של "בכירים בהוליווד" שהוזמנו להקרנה. רציתי לראות אותם בוכים, מזועזעים עד עמקי נשמתם, יוצאים החוצה, לא מסוגלים להמשיך לצפות בסרט האימה. זה לא קרה.
ההקרנה הסתיימה ואת השקט פילחה רק זעקה אחת של צופה, שהתלונן שכבר ראה את הזוועות לפני כן ותהה איפה כל הסרטונים של עריפת ראשים ואונס נשים. "ראינו את כל זה לפני כן ברשתות", הוא זעק לפני שהוציאו אותו מהאולם עם חבריו, שהסרט לא עבר את ה"ביקורת" שלהם.
ובכל זאת, היו מספר קטעים חדשים שהצליחו לזעזע אותי. אלו דווקא לא היו הגופות השרופות, המעוותות וכרותות הגפיים, אלא אותם רגעים בהם הטרוריסטים כיוונו את המצלמה אל עצמם. אלו היו אנשים שבדיוק רצחו, התעללו, אנסו וביתרו גופות, הם חייכו חיוך רחב ישר למצלמה, צועקים קריאות ניצחון וחדווה. ראיתי שם אנשים מאושרים.
באותה העת, מחוץ לאולם התפתחה קטטה אלימה בין קבוצה של מפגינים פרו־פלסטיניים וקבוצה של פרו־ישראליים שעמדו מהצד השני של הכביש. המשטרה הוזמנה למקום.
חשוב שהעולם יראה את הסרטון, במיוחד בארצות־הברית, כי הוא יצליח לזעזע ולהבהיר לכולם עם איזה אויב אנו מתמודדים. אויב אכזר וחסר כל מצפון. הבעיה היא שאת הסרט רואים בעיקר אנשים שממילא אוהבים ותומכים בישראל. מי שבאמת צריך לראות את הסרט, "בכירים בהוליווד", לא רואים אותו.
אם ישראל רוצה לחולל שינוי אמיתי ולגעת בקהל רחב ככל האפשר, היא צריכה להקרין את הסרט בכל פורום אפשרי, במיוחד בקמפוסים בכל רחבי ארצות־הברית. כך, סטודנטים בורים הנתונים לשטיפת מוח נגד ישראל הן מצד קבוצות פרו־פלסטיניות והן מצד פרופסורים, יתחילו להפנים מה באמת קרה ב־7 באוקטובר ובמי הם בעצם תומכים.
