בסתר ליבנו אנחנו כבר יודעים איך ייראה היום שאחרי. נס לא יקרה לנו, שום מדינה ערבית לא תיקח את עזה תחת חסותה, תכנית מרשל לא תקים את "עזה האחרת" ולא את סינגפור, יפן או שווייץ של המזרח התיכון. הפתרון ייצבע בצבעים אפורים ומדכאים ויכלול פרצי אלימות מחזוריים. אף אחד מן הצדדים לא יהיה שבע רצון או אפילו נינוח, והכל ימשיכו להמתין לפתרון קבע בלתי ידוע או לביאת הגואל.
עזה תיראה כנראה כמו שטח A ביהודה ושומרון בתקופה שמאז האינתיפאדה השנייה. יהיה בה שלטון מקומי, ובין אם יהיה קשור לרשות הפלסטינית או נפרד ממנה, הוא יהיה עוין לישראל, אך פחות רצחני מחמאס. צה"ל יבצע בשטח פעולות יזומות מזדמנות, וחוליות טרור מארגונים שונים ימשיכו לפעול בשיטות הידועות: חדירות לישראל, פיגועי ירי, הטמנת פצצות וכד'. תגובות הצבא יילקחו מארסנל הכלים השמור לתקופות שגרה: מעצרים, הריסות בתים, סיכולים. האוכלוסייה, רובה ככולה, תמשיך לייחל למדינה פלסטינית "מן הים ועד הנהר", כלומר, להשמדה או גלות של כל היהודים מארץ ישראל. רוב תושבי העולם המערבי ימשיכו להאמין באגדת קיומה של אומת פלסטין העתיקה, דמוית אימפריית האינקה או המאיה, שמדינתה נכבשה בתאוות בצע נצלנית בידי צבא אירופאי, ואילו תושביה, פראים אציליים הדרים בשלום עם הטבע, שועבדו. מדינות העולם יתלוננו על כיבוש נמשך, ופעולותיו היזומות של הצבא יעלו בקנה אחד עם הטענה הזאת.
הישראלים יודעים היטב שהסכסוך איננו עם חמאס אלא עם תושבי רצועת עזה, רובם ככולם, ועם מרבית תושבי יהודה ושומרון. הטענה שיש לנו ריב עם משטר מסוים ולא עם התושבים נוחה לאוזניים אמריקאיות ואירופיות, ו"חמאס הוא דאעש" היא סיסמה קליטה להסברה חיצונית. אבל בשיח הפנימי אנחנו הרי יודעים את האמת. חמאס לא כפה את עצמו על האוכלוסייה, הוא איננו מתעלל במוסלמים שאינם אדוקים מספיק, אלא מתמקד במלחמת השמדה ביהודים. עמדותיו כלפי יהודים אינן קיצוניות יותר מכפי שהייתה האוכלוסייה בשעה שהעלתה אותו לשלטון. תושבי עזה הם המבקשים לבצע השמדת עם בישראל, וחמאס הוא אך אמצעי ההתארגנות הפוליטית שלהם. ואף על פי כן, אין זה אומר שביום מן הימים לא ישרור עמם שלום אמת. "בידוע שעשו שונא ליעקב" - זאת יכולנו לומר עד מחצית המאה ה־20 על הגרמנים, האוקראינים, הפולנים ועוד. לפני כן גם על האנגלים, הספרדים והצרפתים. היו בקרבם חסידי אומות העולם, אבל 99% מבניהם הוציאו שם רע לכל השאר. היום אנחנו לא פוקדים עליהם את עוון אבותיהם האכזריים, את מעשי הרצח, האונס וגילויי הסאדיזם ההמוניים, שנמשכו דורות.
יום יבוא, שבו יביעו השכנים הסכמה עקרונית לחיות בשלום לצידנו. זאת תהיה העת להבחין בין התושבים והמשטר שלהם, להזכיר שתמיד היו בהם אנשים הגונים ורחמנים, להדגיש את הקרבה הרעיונית בין היהדות והאיסלאם, להצטופף ולוותר מעט בשם ההתחשבות בשכנים. כל זה לא יקרה ביום שאחרי המלחמה וגם לא בזה שאחריו. יש לבקש שלום ולרדפו, אבל לא כתוכנית עבודה מיידית ל"יום שאחרי".
פרופ' רון שפירא הוא רקטור המרכז האקדמי פרס