בוקר אוקטובר אחד, בכוכב כדורגל שבמרחק מיליון שנות אור מבתי הקיבוץ הדרומי, התעוררו התושבים בבהלה למשמע אזעקה מפלחת אוזניים. למרבה המזל — אוהו, איזה מזל! — הכוכב עדיין לא צויד במערכת כיפת ברזל, ולכן העצם הבלתי מזוהה, שעשה את דרכו במסלול בליסטי היישר אל האצטדיון הלאומי, לא יורט. ברכות נחת על כר הדשא ושם, בדיוק בלב המעגל שבלב המגרש, נח לו (בשלווה) עד שלזירה הגיעו, ויש לומר, בבלגן גדול:
כבאיות ואמבולנסים (מהר מאוד נתחוור כי אין בהם צורך).
שיירת ניידות משטרה (אף הן נתגלו כמיותרות).
ואחרונים חביבים, ולמעשה ראשונים לפרוץ אל המגרש ולשעוט קדימה (כאילו הם שואפים להבקיע גול): נשות ואנשי צוותי השידור. כולם (למעט עיוורי הצבעים שבהם) הבחינו כבר מרחוק בצבעי האדום־לבן שגרמו גם לליבותיהם לדהור.
"לא ייאמן כי יסופר!"
"לא יסופר כי ייאמן!"
"זה לא עב"ם!"
"זה שחקן!"
"ולא סתם! זה ילד הפלא של הפועל באר־שבע!"
"נכון! ראיתי אותו בטֶרְנֵר, בהרכב הפותח מול... אוף שכחתי..."
"אתה תמיד שוכח..."
"ואתה זוכר? נו, נראה אותך! מה שמו?"
"שכחתי".
"אתה רואה! זה לא רק אני".
וכך זה היה נמשך אלמלא הציל את המצב קול שקט ורך שאמר: נווה שוהם.
• • •
"מישהו קרא לי?" מילמל הילדון שבלב המעגל. איפה אני? תהה, ומה אני עושה באצטדיון הזר? הרי רק לפני רגע הייתי על הדשא בקיבוץ של סבתא שושן וסבא אַבְשָׁל, מתאמן בבעיטות עם הכדורגל הישן והאהוב שלי, לבן עם כוכבים אדומים". עוד הוא חושב, ומתיישב, קלט: כף רגלו הימנית הייתה, כמו תמיד, נעולה בנעל כדורגל. ולעומתה כף רגל שמאל, גרובה בלבד. "איפה..." שמע את עצמו שואל, וכעת בקול רם, "איפה הנעל השנייה שלי?"
הכתבים והעיתונאים שתקו. כמו כל הכתבים הם הורגלו לשאול שאלות, לא לענות עליהן. הצלמים, לעומתם, לא החמיצו את ההזמנות להנציח את הרגע: ביקור ראשון — גם אם בדרך בלתי שגרתית — של שחקן מכדור הארץ בכוכבם המרוחק, כוכב שתושביו סוגדים לנפלאה שבדתות: כדורגל!
"טוב, קדימה, שמישהו יפתח מיקרופון ויתחיל לראיין אותו".
"אני!"
"אני!"
"למה אתה?"
"אני כתב בכיר".
"בכיר, פפפ... בכלל לא זיהית אותו".
"זה רק בגלל ששכחתי את המשקפיים בבית, מרוב חיפזון".
"את המשקפיים או את הזיכרון?"
"שקט! די להתנהג כמו ילדים", נשמע שוב הקול השקט, הרך, "אתם מוציאים שם רע לכוכב שלנו. אני מציעה שפשוט נפנה אל נווה ונניח לו להחליט".
"רעיון טוב! אבל קודם נברך אותו. מי מברך?"
"אני!"
"אני!"
"אני!"
• • •
זה היה לא פשוט אך לבסוף הם הצליחו. הכתב הבכיר בירך: "ברוך הבא לכוכבנו נווה שוהם! אנחנו שמחים, נרגשים וגאים לארח אותך!" והכתבת הצעירה, בעלת הקול הרך, נבחרה כמראיינת. נווה בחר אותה. פה אחד. אמנם היה עדיין מעט המום מהנחיתה אבל בחושיו החדים זיהה אותה כאוהדת שרופה של המועדון הנגבי וכמבינת עניין.
וכך, על כר הדשא באצטדיון הלאומי של כוכב כדורגל, ולא לפני שמישהו נזכר לשאול את אורח הכבוד מה ירצה לשתות? (מיץ ענבים) ולנשנש? (במבה) התקיים הראיון החגיגי שיובא כאן במלואו.
ראיון חגיגי עם הכדורגלן הישראלי נווה שוהם לרגל ביקורו הממלכתי בכוכבנו.
כתבת: נווה שוהם, כפי שכבר נאמר, לכבוד הוא לנו לארח אותך בכוכב שלנו. אני מניחה שלא יד המקרה שיגרה אותך לכאן?
נווה: אולי רגל המקרה בעטה אותי?
כתבת: ואולי יד אלוהים?
נווה: אני מכיר רק יד אלוהים אחת: השער שהבקיע מראדונה ברבע הגמר מונדיאל 86' במשחק נגד אנגליה ב־22 ביוני 1986 באצטדיון האצטקה במקסיקו־סיטי.
כתבת: ידען! בן כמה אתה?
נווה: באוגוסט הייתי בן שמונה. אני בכיתה ב'.
כתבת: אני מתרשמת. גם ידען, גם בעל חוש הומור. מניסיוני, זה די נדיר אצל שחקני כדורגל.
נווה: זה בדיוק מה שגלעד, סבא שלי מצד אבא אומר!
כתבת: סבא מצד אבא מבין בכדורגל?
נווה: ממש לא! הוא בכלל לא מתעניין. וכשהוא רואה אותי נוגח הוא אומר: "לא טוב, נווה! שוב שכחת את מוטל'ה שפיגלר!"
כתבת: מי זה מוט'לה שפיגלר?
נווה: אה, הוא ממש עתיק. הוא השחקן הישראלי היחיד שעשה היסטוריה וכבש שער בגביע העולם. במונדיאל של 1970. פעם שאלו אותו למה הוא לא נוגח. הוא אמר: את הראש אני שומר לחשיבה.
כתבת: צודק. איש חכם. אולי פעם נזכה וגם הוא יגיע אלינו.
נווה: הרבה שחקנים מגיעים אליכם?
כתבת: הלוואי. אתה הראשון.
נווה: מה? אני?! את בטח עובדת עליי.
כתבת: למה שאעבוד עליך? ראית מה קרה כשהגעת? אזעקה, אמבולנסים, משטרה. אף אחד לא מגיע לכאן. חשבנו שאתה עב"ם.
נווה: ברור שאני לא עב"ם.
כתבת: ברור. אבל תמיד טוב להיות על הצד הבטוח.
נווה: היי, זה בדיוק מה שאמא שלי תמיד אומרת.
כתבת: הייתי שמחה להכיר את המשפחה שלך.
נווה: את מוזמנת לבקר אצלנו בישראל, בקיבוצים של הסבים והסבתות שלי שבנגב וביישוב שלי, בגליל, וכמובן, באצטדיון טרנר. אפגיש אותך עם אליניב ברדה, מיגל ויטור, רותם חטואל, עם כל מי שתרצי אפגיש אותך.
כתבת: תודה נווה. הלוואי שזה יתאפשר. אנחנו קצת מבודדים כאן. אתה היחיד שהצליח להגיע אלינו. עדיין לא הבנתי איך בעצם עשית את זה?
נווה: פשוט בעטתי בכדור ופתאום הייתי פה.
כתבת: לא ייאמן! לא ייאמן! ובדיוק קיבלתי הודעה באוזנייה. הנשיא שלנו מזמין אותך לסיור רשמי בכוכב. בצהריים תיערך סעודה חגיגית ובערב משחק: אליפות כיתות ב' שלב הגמר. אני מניחה שתרצה לשחק בהרכב הפותח?
נווה: בטח. אבל יש בעיה קטנה. כמו שאת רואה, יש לי רק נעל אחת.
כתבת: את הבעיה הזאת נפתור מיד. תרצה לומר עוד דבר לצופים שלנו לפני שאנחנו נפרדים? מסר שחשוב לך להעביר?
נווה: אני בעד שלום עולמי. זה נחשב מסר?
כתבתנו — הלוא היא המראיינת — מסרה כי מיד בתום הראיון נלקח האורח, כמובטח, לסיור ברחבי הכוכב. הסיור נפתח בחנות ענקית לנעלי כדורגל שבה קיבל נווה זוג נעליים חדשות, (מידה 35) זהה לזה שברשותו: נעליים שחורות מבחוץ, ורודות בפנים. "אני אוהב את השילוב הזה. הוא מזכיר לי אבטיח", הסביר נווה. ובעודו שורך את נעל שמאל החדשה, הוסיף: "ברשותכם, אני בוחר להישאר בנעל הימנית הישנה. אני מאוד קשור אליה", אמר וקרץ.
עוד מסרה כתבתנו כי במהלך הסיור התרשם נווה מריבוי המגרשים בכוכב ונדהם לשמוע כי היחס בין מספר המגרשים למספר האזרחים הוא 1:23 כלומר, מגרש לכל 22 שחקנים ושופט. בצהריים נערכה לכבודו סעודה חגיגית שהוגשו בה המאכלים החביבים עליו: שניצלים (כמעט כמו של סבתא ניצה) וצ'יפס, ולקינוח קוביות מנגו טרי. לפני המשחק הושמע המנון הכוכב, ושיר שבחר נווה. המארחים הציעו להשמיע את 'התקווה' אך הוא דחה — בנימוס — את המחווה, אמר שהוא פחות מתחבר להמנון הלאומי של ארצו ומעדיף את Let It Be של הביטלס.
בתום המשחק, שבו נווה שיחק בתפקיד קשר־חלוץ, בישל ארבעה גולים, הבקיע שלושה והעניק לקבוצתו את גביע אליפות כיתות ב', הוא נפרד בלבביות ממארחיו וביקש לשוב לארצו, אל משפחתו ואל מיטתו. הוא כבר היה עייף מאוד, פיהק בלי הפסקה והתגעגע הביתה, לסבים ולסבתות שלו, להורים וליהל, אחותו הקטנה.
ותאמינו או לא, באותה דרך פלאית שבה הגיע נווה לכוכב כדורגל, כך שב, אל ארצו, אל משפחתו ואל מיטתו. מתחת למיטה המתינו לו, סבלניים, נעל שמאל שחורה בחוץ, ורודה בפנים, וכדורגל לבן ישן עם כוכבים אדומים. •
"מישהו קרא לי?" מילמל הילדון שבלב המעגל. איפה אני? תהה, ומה אני עושה באצטדיון הזר? הרי רק לפני רגע הייתי על הדשא בקיבוץ של סבתא שושן וסבא אבשל
