מה שלא יקרה פה, ואיך שלא תסתיים המלחמה הזאת, וגם אם היא תסתיים בצורה הכי טובה שניתן להעלות על הדעת - ניצחון זה לא יהיה. על אף השיח הכמעט שגרתי שהתחיל כאן, כשהמילה "ניצחון" על כל גזרותיה נשמעת יותר ויותר - בעיקר בהצהרותיו לתקשורת של ראש הממשלה, או בנאומיו של גלנט.
קודם כל, ועל מנת להסיר כל ספק: אם התמרון הצבאי יסתיים בהצלחה, אבל לא כל החטופים יוחזרו - לא רק שלא ניתן יהיה לדבר על ניצחון, אלא שהמלחמה הזאת גם תירשם בספרי ההיסטוריה כהפסד צורב, ככישלון קולוסאלי, כנקודה שבה הגיע לשיאו משבר האמון בין אזרחי המדינה למנהיגיה. אפילו אם חטוף אחד יישאר שם, זה אומר שיעדי המלחמה לא הושגו. ואז, הפרק הראשון על מלחמת 7 באוקטובר יהיה על התושבים שהופקרו פעמיים: פעם אחת כשהמדינה לא הצליחה להגן עליהם, ובפעם השנייה כשלא הצליחה להביא לשחרורם.
ואולי השיח על ניצחון הוא לא מקרי. אולי יש ניסיון להשכיח מאיתנו את מה שקדם למלחמה הזאת. את המחדל הגדול. את הטבח האכזרי. את חטיפתם של יותר מ־240 נשים, ילדים וקשישים אל תוך עזה. איכשהו, יש תחושה שפחות ופחות מדברים על המודיעין שהופתע לגמרי, על היעדרותו של הצבא במשך שעות ארוכות, את העובדה הבלתי נתפסת שבמשך כמעט שתי יממות הריבונות הישראלית ביישובים ישראליים עברה לידי חמאס. את כל הדיון הזה הצליחו איכשהו לדחות ל"אחרי המלחמה". לעומת זאת, הולכים ומתרבים ניסיונותיו של נתניהו להאשים את הצבא, את ראש אמ"ן וראש השב"כ שלא עידכנו אותו, ועכשיו גם ניסיונות של שופריו להפיל את האשמה על תנועות המחאה, על התקשורת, ועל מי לא. "טבח קפלן" - כך הם קוראים לטבח שקרה תחת ממשלת הימין.
וכמובן שתלוי בניצחון של מי מדובר. אם של ראש הממשלה, הרי נראה שניצחון מבחינתו יהיה המשך שלטונו. כששר הביטחון מדבר על ניצחון, הוא מתכוון להכרעה של חמאס. אבל האם עבור הציבור הישראלי משהו יכול להיחשב כניצחון למרות 1,400 קורבנות הטבח? למרות שאחרי חמישה שבועות עדיין אין לנו מושג מה מצב החטופים? והאם ניתן לקבוע ניצחון נוכח נטישתם של כ־160 אלף תושבים את ביתם בדרום ובצפון, וחששם לחזור הביתה?
ומה עם המחדלים שהתגלו אחרי 7 באוקטובר. הגילוי שאין פה ממשלה מתפקדת. שהשרים שמינה נתניהו לממשלתו הם בדיחה. שאפילו בזמן מלחמה ראש הממשלה מעדיף להחזיק את שריו המזיקים לתדמיתה של ישראל, רק כדי לשמור על הקואליציה שלו. וההזדקקות הדחופה והמתמשכת לארגונים אזרחיים ומתנדבים - מציוד צבאי לחיילים, מגורים זמניים למפונים, ועד לבקשה שקיבלתי אתמול בוואטסאפ לתרום ללוחמים תרופות כמו אקמול, נורפן ואדוויל. לאן הגענו? איזו מדינה נהיינו, שהצבא הכי חזק במזרח־התיכון זקוק אפילו לתרומות של אקמול.
נתניהו נחוש להפיל את האחריות על כל אחד חוץ ממנו. הנימוק שלו, שלא אמרו לו ולכן הוא לא היה אמור היה לדעת, כל כך עלוב, שאין אפילו דרך להתייחס לזה. ונניח, נניח שלא הזהירו אותו, איך זה יכול להצדיק את אי־הנוכחות של צה"ל בעוטף? את היעדר המודיעין? האם הכשירות והמוכנות שלהם לא אמורה להיות פרמננטית, בהתאם לתפיסה שלנו שיש מי ששומר על ביטחוננו תמיד, בכל מצב? ואיפה אתה היית, נתניהו, האיש שהבטיח שרק הוא יכול להביא ביטחון לאזרחי ישראל?
זה לא שאני באמת שואלת איפה היה נתניהו. כולנו יודעים איפה הוא היה. מה שלא ברור, זה איך כל אלה שהיו איתו, שתמכו בהסטת סדר היום מהחיים עצמם אל המהפכה המשטרית, אל החלשת בג"ץ, אל פיצוי השותפים הקואליציוניים בהזרמת כסף ואל חלוקת ג'ובים למקורבים - לא מבינים שהם חלק מהמחדל. ואיך זה שהם לא קמים ומתפטרים. איך הם נושאים איתם את האשמה. איך הם ישנים בלילה ותמונות פניהם של הילדים החטופים לא מדירים את שנתם. איך הסיפורים המטלטלים, הבלתי נסבלים, לא מטרידים את מנוחתם. ואיך למרות כל זה, הם ממשיכים לגבות את ראש הממשלה שעל שמו רשום המחדל הכי גדול בתולדות המדינה.
נראה ששום דבר לא באמת מאיים על נתניהו. אפילו היוזמות הקוראות להדחתו נתפסות יותר כשייכות לתנועות מסוימות. הרוב מתיישרים עם הקו של "קודם מסיימים את המלחמה". אלא שהמלחמה עשויה לקחת זמן. לנתניהו לא בוער כלום. להפך. המלחמה מותירה את נתניהו בשלטון; היא דוחה את הדרישה לוועדת חקירה; היא מרחיקה את חזרתן של תנועות המחאה לרחובות; והיא מונעת את ההפגנה הגדולה מכולן - זו של המילואימניקים שיחזרו הביתה עם תום המלחמה.
כניסתו של המחנה הממלכתי לקבינט המלחמה הרגיעה את נתניהו. יש לו עכשיו שותפים לכל החלטה, ואין לו כמעט אופוזיציה. בקבינט המלחמה, כך על פי עדויות, היחסים ענייניים, האווירה טובה. נראה שצריך לקרות משהו מאוד מטלטל כדי שגנץ ואיזנקוט יחליטו לפרוש ממנו. לעומת זאת, הקבינט הביטחוני־מדיני שבו יושבים השרים סער, טרופר ושאשא־ביטון, לא מתכנס כמעט, אולי פעם בשבוע, והשבוע גם זה לא, כי בשביל מה צריך קבינט ביטחוני רחב אם ההחלטות ממילא מתקבלות בקבינט המצומצם - עד כדי כך שהיועצת המשפטית הורתה אתמול לראש הממשלה לכנס אותו לעתים יותר קרובות.
השבוע פורסם שהיחסים בין השר הטרי סער לבין ראש הממשלה הולכים ומתחממים, בעוד שיחסיו של סער עם יו"ר המחנה הממלכתי הולכים ומתרחקים. הראיה לכך שמשהו קורה הייתה הופעתו של סער במשך 23 דקות בערוץ הבית של הביביסטים. מבחינת סער, זו לא ראיה לכלום. אם הוא יכול לקיים ראיון ענייני שבו הוא מביע את עמדותיו, למה לא? באולפן ערוץ 14 ישבו באותו זמן הרבה אנשים שרוצים לשמוע אותו, והוא, אגב, מתכוון להמשיך ולהתראיין שם.
המפגשים בין נתניהו לבין סער, סך הכל כשעה וחצי, מתוארים על ידי סער כטובים וענייניים, והם נסובים על המלחמה ולא על נושאים פוליטיים. אלא שנראה שנמאס לסער להיות עציץ בקבינט המורחב כשעמדותיו בקושי נשמעות, בעוד שרוב המלחמה מתנהלת בקבינט המלחמה, ולשותפיו, גנץ ואיזנקוט, נרשמות הרבה שעות נתניהו.
והנה עוד משהו בענייני ניצחון: אין ולא יהיה פה שום ניצחון שיוכל לחפות על המחדל הגדול. מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון. מלחמת יום הכיפורים, למרות האופן שבו התחילה, הסתיימה בניצחון. מלחמת 7 באוקטובר לא תוכל לעולם להיאמר ביחד עם המילה ניצחון. לכן, כשהסיסמה בכל מקום היא "יחד ננצח", אולי עדיף משהו קצת יותר צנוע, יותר אותנטי, כמו: "יחד נתגבר".
