גם אחרי שכל זה ייגמר, לא יהיו מלחמה, חטופים, חמאס - זה לא ייגמר.
נצרבנו. כולנו. ברמה הקולקטיבית, וברמה האישית. לאן שנלך, מה שנעשה, 7 באוקטובר ימשיך לחיות בתוכנו. הוא ימשיך לבעור כמו מדורה לוחשת קטנה אצל מי שהאסון השתקף בלבן עיניו, ספג, שילם מקרוב - אבל לא רק.
קולקטיבית, העם ששרד את השואה ושהופתע במלחמת כיפור, חווה עכשיו עוד טראומה שתהפוך לחלק ממנו, מחיי ילדיו, נכדיו, שתהפוך לפרק נורא בדברי הימים שלו. שתיצרב בדי־אן־איי הלאומי. שתשתקף בכל תגובותיו, מחשבותיו.
אולי בגלל זה היה כואב כל כך לראות ב"אולפן שישי" של ערוץ 12 את אלו שניצבו בקו הראשון של המחיר האישי, את ילדי בארי הגיבורים ושוברי הלב. נפשות שחוו וראו את מה שלא היו אמורים לחוות ולראות; שניצבו מול המוות, לחלקם אין עוד את היכולת להבין עד הסוף מה זה מוות.
"אם יש משהו שאתם לא רוצים לדבר עליו, לא נדבר עליו", אמר גדעון אוקו, מלא הרגש, בפתח השיחה עם שניר ונירי בני השש, שיר בת השבע, הילי בת השמונה, תומאס, נהר ואדר בני התשע, אלה בת העשר, ויהונתן ותום בני ה־11. שיחה שבה השאיר להם את הבמה.
אבל כבר מהשאלה הראשונה, מה שלומכם, הבנו שהילדים מבארי לא הולכים לעשות הנחות. מולנו התייצבו כאלו שפירטו לפרטים שהם עצובים, שהם מתגעגעים. "לא בסדר, סבתא וסבא שלי נהרגו", השיבה שיר לשאלה מה שלומה, והראתה את העגילים היפים שקנו לה.
ותוך כדי אמת צורבת, לא מעובדת, ראינו את עיני הילדים, שתום אמור להשתקף בהן. לרגע מפחדים, לרגע צוחקים, נותנים ידיים, מבינים ולא לגמרי מבינים; מבקשים לנצח את המציאות, להישאר בכל זאת ילדים.
ועוד תוך כדי, הבנו איך נשמע אסון בשפת הילדים: שיר שהייתה בממ"ד 17 שעות, ו"לא ציחצחתי אפילו שיניים"; או נהר שמגלה שבשישי בערב כשהוא הולך לישון, "מפחד לקום בשבת ושזה יקרה עוד פעם"; או תומאס שסיפר על 40 לוויות שהלך אליהן, והוסיף: "אני לא אשן לבד נראה לי כל החיים".
זה היה אמיץ מצד הורי ילדי בארי לאפשר להם להתייצב מול מצלמות. וזה היה מלא משמעות. גם כעדות לדורות הבאים, וגם כמסמך לאנושות שפישלה. לכן היה מרגש כל כך שהכתבה הסתיימה עם קלוז־אפים של אותם ילדים־גיבורים. כדי שכולנו, בארץ, בעולם, אלוהים, נסתכל להם בעיניים. שלא נברח מהמבט.
הילדים של סתיו 23' קראו ב"אולפן שישי" לכתבה הזו, פרפרזה על ילדי חורף 73'. אבל בזמן שילדי כיפור ההוא סתם נעקצו, לא יונה, ולא עלה של זית - לילדי סתיו 23' שמצאו עצמם בלב טבח, אפילו לא ניתנה ההזדמנות לגדול בשלווה. ולהם אף אחד כבר לא מבטיח כלום. לא שלום, בטח לא יונים ("אתמול היו יונים שעפו והפחידו. אני כל הזמן מתכוננת", סיפרה תום), אפילו לא שגם בעתיד היד תהיה מספיק חזקה על ידית הממ"ד. הדבר היחיד שאפשר להתחייב זה שניכנס בהם, אם זה מנחם.
בקטנה
שומעים רגע, לרובנו קשה לקום מהחדשות. הרצון להישאר מעודכנים, בשליטה, לברוח מאשמה, לא מאפשרים לעשות משהו אחר, אפילו לא ללחוץ על השלט. הערב נבחרת ישראל בכדורגל תשחק במוקדמות היורו. לכו על זה. זה בסדר, באמת, גם לנפש. וחוץ מזה, זה לא באמת כדורגל, זה על גאווה לאומית.
