בסוף השבוע קראנו את דברי הלוחמים בעזה בכתבה של יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות", ושמענו אותם מדברים בטלוויזיה. דבריהם העמיקו אצלנו את ההכרה שאין מלחמה צודקת יותר ומחויבת יותר מזו, למען השמירה על קיומנו בשכונה האכזרית שבה אנחנו חיים. המפלצת שבנה חמאס ברצועת עזה מצדיקה את השימוש כמעט בכל האמצעים שעומדים לרשותנו.
עם זאת, מן הראוי שנזכור: מאות אלפי התושבים בעזה לא בחרו להגיע לשם בגלל רצועת החוף, אלא בעקבות מלחמת השחרור. במילים אחרות: יש גם לנו אחריות היסטורית להציע פתרון שיעניק להם חיים תקינים. אחרי 7 באוקטובר, מותר גם להפנות אצבע מאשימה לכל אחד ואחת מתושבי הרצועה: מרצחי חמאס יצאו מתחומי המושב שלכם - מה עשיתם לאורך עשרות השנים שבהן חמאס גזל מכם את הסיוע הבינלאומי שזרם לרצועה? איפה הייתה ב־7 באוקטובר?
אני מודה: אני רואה את השיירות של עשרות אלפי הפליטים שנעים דרומה, עם ידיים מונפות ועם דגלים לבנים, ואני חש שאיבדתי את מידת הרחמים.
ביום שאחרי המלחמה נדרוש ממקבלי ההחלטות לחתור לפתרון שרק אחריו יחזרו הישראלים לבתיהם בצפון ובדרום. לא רצועת ביטחון, לא הכלה של המשך ההתחמשות והאיום מצד חיזבאללה ומצד אלה שיחליפו את חמאס. אבל לפני שנגיע ליום שאחרי, מותר לדרוש שנתניהו - שאחראי באופן בלעדי לאסון שחווינו, ולא יעזרו לו ולחבורתו הודעות הרעל שהם מפיצים ברשתות החברתיות - ייעלם מעין הציבור. היום, ולא ביום שאחרי. אם לא יעשה כך, תמונות האחדות של היום יתחלפו בתמונות של התקוממות עממית שלא הכרנו מעודנו. על נתניהו ללכת, ולצרף אליו את כל להקת ממשלת הימין על מלא.
בשבוע שעבר ציינו חודש למלחמה. כל אחד מאיתנו נושא בתרמילו תמונות אחדות ואמירות שילוו אותנו לעד: אני מחזיק בלבי את התמונה של יהל מתולתלת השיער, אחייניתו של עמיתי אביב הברון. היא וכל החטופים חייבים להגיע לנמל מבטחים - חזרה אלינו.
וגם: לא אסלח לשגריר באו"ם גלעד ארדן על כך שהשתמש בטלאי הצהוב, וענד אותו במועצת הביטחון של האו"ם. חשבתי על הורי, שרה ומרדכי, שהלכו למחנות הריכוז עם הטלאי הצהוב. והוא עוד חולם להחליף את נתניהו. הוא לא מתאים.
נשיא צרפת עמנואל מקרון מציע לנו להרוג פחות נשים וילדים בעזה. אין לנו איך לשכנע את העולם בצדקתנו. שום פעילות הסברה - מילה מגונה בעיניי - לא תשנה את המצב. המשחק מכור. על כך אמר מארק טוויין: "השקר כבר נסע סביב חצי עולם, בזמן שהאמת עדיין נועלת נעליים".
רבים ממכריי אמרו לי בסוף השבוע שהם מייחלים יותר מכל לרגעים של שקט, לחזרה לנורמליות. ואני נזכרתי בשיר של יונה וולך, "שקט" - גם היא ביקשה שקט. "שלח לי שקט טוב מוגן. שלח לי שקט מענן. שלח לי שקט ממוכן. לשמוע שקט לא מכאן, תשלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה".
מה עוד נבקש: שנשוב לחלומותינו, למילוי הבטריות שהולכות ומתרוקנות.