כבר חמישה שבועות שהסבים ניצה וגלעד קורנגולד נאבקים להשיב הביתה את בנם טל, אשתו עדי ושני נכדיהם יהל בת ה־3 ונווה בן ה־8 משבי חמאס. כשהם מרגישים שהם צריכים להטעין כוחות הם נוסעים לקיבוץ מעלה צביה בצפון, שם גרה המשפחה בשנים האחרונות. להסניף את הריחות של הנכדים שאליהם הם כל כך מתגעגעים, לנסות להרגיש אותם.
שולחן הכתיבה של נווה עדיין עומד מסודר, עליו מונח סדר יום של ילד בכיתה ב' ופאזל של גלובוס שהרכיב בתלת־ממד. על הספה חוברת של ברכות שכתבו הגננות ליהל, ולא רחוק ממנה - הבובות שהיא כל כך אוהבת. "היא הייתה עושה מסיבות לבובות שלה כמו שהיא חוותה בגן", מספרת ניצה. "עושה להן מפגשי בוקר, שרה ורוקדת איתן. היא מאוד אוהבת בובות חד־קרן, אז לקחתי אחת איתי, כי אני מקווה שהיא תחזור ומהר, ואני לא רוצה שהיא תרגיש בחסרונה של הבובה אפילו לעוד רגע אחד".
קשה לתפוס את המציאות שבה סבים וסבתות נלחמים על השבתם של בני משפחתם החטופים, אך יש עשרות כאלה שכבר למעלה מחודש מתפללים שיוכלו לפגוש שוב את נכדיהם שנלקחו על ידי טרוריסטים לעזה. מאז שהתראיינה ניצה כשהיא מחזיקה את בובת חד־הקרן של יהל הם מקבלים עוד ועוד בובות מהציבור שלא יכול להישאר אדיש למצב. "ילדים שלחנו לנו בובות חדי־קרן שהם רצו לתת לנו עד שיהל תחזור", היא מספרת.
בסוף השבוע של 7 באוקטובר ביקרו טל ועדי שהם (קורנגולד) יחד עם שני ילדיהם נווה ויהל גני אצל משפחתה של עדי בבארי. הם נחטפו באותו בוקר יחד עם שלושה בני משפחה נוספים, שושן הרן, אמה של עדי, שרון אביגדורי ונועם אביגדורי בת ה־12. שלושה בני משפחה אחרים נרצחו בטבח בבארי - לילך ואביתר קיפניס ואבשלום הרן זיכרונם לברכה.
"גלעד ואני, מבחינתנו, כל העולם שלנו זה המשפחה", אומרת ניצה. "אין לנו תחומי עניין, רק הילדים והנכדים. הנכדים שלנו זה החמצן שאנחנו נושמים. זה כאב פיזי בלתי נתפס. לנווה יש דמיון מאוד מפותח אז אני כל הזמן מקווה שאיפה שהוא נמצא הוא מצליח למצוא במה לשחק, ושהוא מצליח להעסיק את יהל ולשיר איתה שירים. אנחנו יודעים שתלשו אותם מהחדר שלהם בבארי עם פיג'מות קצרות. אנחנו תוהים אם קר להם, אם יש להם בגדים, שמיכה, אם הם יודעים מתי יום ומתי לילה. אם הם מקבלים אוכל, אם נותנים לעדי לחבק אותם".
מאז השבת הנוראה שבה נחטפו, מקפידים בני המשפחה בכל יום להתכנס לערב משפחתי שבו כל אחד מספר על סיטואציה שהייתה איתם או תכונה טובה שלהם. "אנחנו כל הזמן חושבים עליהם", אומר גלעד. "אנחנו רוצים שהם יידעו שאנחנו מאוד אוהבים אותם ועושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לשחרר אותם כמה שיותר מהר. אנחנו מבקשים מהם להיות חזקים כמה שאפשר. אנחנו רק חולמים על הרגע שבו נוכל לחבק אותם שוב".
***
במשך כל אותה שבת נוראה ישבה קמליה חוטר־ישי בממ"ד, כשכל משפחתה פזורה ברחבי הקיבוץ בארי, בארבעה ממ"דים שונים. "אני סבתא של עשרה נכדים - בהם ליאור בן 16 שנרצח, וגלי בת 13 שנחטפה. זה מאוד קשה שאת שומעת את הקריאות לעזרה של הנכדים שלך ואת יודעת שאת לא יכולה לעזור להם בכלום, זה קורע את הלב והנשמה. באותו בוקר התכתבתי עם ליאור והוא אמר לי שהכל בסדר, אבל הבנתי מהמילים הקצרות שהוא כתב שהוא בלחץ מאוד גדול. הוא שלח לי נשיקה, ואמרתי לו שאני אוהבת אותו, וזו הייתה השיחה האחרונה שלנו".
הנכדים ליאור וגלי טרשצ'נסקי היו באותו בוקר עם אביהם איליה, שגם הוא נרצח בטבח בבארי. "כשחיילים הוציאו אותי מהבית ב־2 לפנות בוקר לא רציתי להתפנות בלי הנכדים שלי", אומרת קמליה. "אני סבתא מאוד מעורבת בחיי הנכדים, הם גרים אצלי בבית, אוכלים את האוכל שלי. גלי הכי אוהבת את מרק העוף והקניידלך שלי. מאותו יום לא בישלתי דבר ואני כל הזמן רק בדאגה. אני רק רוצה לראות את גלי בבית. היא ילדה כל כך עליזה, כל כך אוהבת את החיים. זה לא מתחבר לי בכלל שהיא תהיה במקום הזה, בחשיכה".
***
מאז שנכדתם נועה מרציאנו בת ה־19 נחטפה, מעבירים בלה ויעקב בן שושן את הימים בביתה עם אחיה הקטנים. "אני כל היום בבית שלהם, מעסיקה את עצמי ומנסה להרגיע אותם ולייצר לשגרה, אבל זה לא הולך, אנחנו בתחושה רעה מאוד. אני מנסה להרגיע אותם ולהגיד שהיא תגיע בתוך כמה ימים", מספרת בלה.
הפעם האחרונה ששמעו מנועה הייתה באותה שבת נוראה בשעה 7:30. היא דיברה עם אימה ואמרה שהיא חייבת לשמור על שקט. 24 שעות לאחר שהקשר נותק הם נחשפו לסרטון שפירסם חמאס ובו היא נראת אזוקה.
בלה היא יותר מסבתא, בכל יום הייתה מגיעה לביתם של נועה ושלושת אחיה, מכינה ארוחות צהריים שיפגשו כשישובו ממסגרות החינוך, לוקחת לחוגים ובעיקר מדברת איתם ושומעת איך עבר עליהם היום. "לנועה ולי יש קשר הדוק מאוד", היא מספרת. "היא תמיד הייתה משתפת אותי בסיפורים ובחוויות, אני מכירה את כל החברים שלה מבית הספר".
אם במקרה נועה תקרא את המילים הללו, היא מבקשת שהיא תדע שהם מפנטזים על היום שאחרי. "תהיי חזקה, אנחנו מתגעגעים אלייך", היא מוסרת לה. "תהיי הכי חזקה שאת יכולה להיות. אנחנו מצפים לראות אותך ולחבק אותך חיבוק דב".
