קשה להבין את ההיגיון בשימוש שנעשה בסרטון בן 47 הדקות של דובר צה"ל. מדוע הוצג רק ל"משפיענים"? מישהו חושב שלאותם אלו שראו את הסרטון יש השפעה ממשית על תומכי הפלסטינים? שעדות שלהם תהיה מענה לתמונות הילדים בעזה? מדוע הסרטון כולו איננו מוצג על מסכי ענק בערים בעולם ובקמפוסים, אל מול הפגנות השנאה לישראל? האם זה עניין של התחשבות תרבותית? של "אנחנו לא כמוהם"? או שמא התחשבות במשפחות הנרצחים והחטופים? לכל אלה יש תשובות טכניות.
הסרטון הזה, ועוד כמוהו, הם הנשק האפקטיבי היחידי למעשה שאיתו יש לנו סיכוי לחולל שינוי במלחמה על התודעה. הזוועות הללו קרו ותועדו על ידי עושיהן ובמו ידיהם המגואלות. תמונות וקולות שאי־אפשר להכחיש. המעשים הללו חייבים להיות מופצים בכל אתר אפשרי, כל הזמן. זו התחמושת היחידה שיש לנו מול התחכום והמיומנות של חמאס בתחום.
חייבים לצרוב בזיכרון את הטבח וההתעללות כסמל, כפי שנצרבו צילומי השואה. יש להקרין אותם שוב ושוב כמענה לכל טענה הנטענת נגדנו. בעיקשות פאבלובית ובתחכום של מומחי פרסום. תחכום שכרגע, ללא תמונות האמת, עובד עם תחמושת סרק. מדוע זה לא קורה, אם אמרו לנו שצה"ל הוריד את הכפפות?
דומה שיש אזורים בתת־מודע הקולקטיבי שלנו שגלי הזעזוע עדיין לא הגיעו אליהם במלוא עוצמתם. שארית שאננה של בוקר שבת 7 באוקטובר, רגעים לפני שהתחילה המתקפה. אבל אי־אפשר להמתין עד שגלי הלם אלה יומרו בהכרה ששום דבר אצלנו לא יחזור יותר להיות מה שהיה.
לא אצל שוחרי השלום משמאל, שעונו ונרצחו ונחטפו לעזה, ולא אצל אנשי הימין, שהזעזוע מעורמת האויב ותחכומו טילטל בהם קשות את תחושת העליונות היהודית. גם צה"ל, שהתעשת וגדע את המשך המתקפה, לא יהיה אותו צבא. המפקדים והלוחמים שרצו ללחום בעוטף - בהיעדר שרשרת פיקוד כלשהי מעליהם - יגדלו מעתה אחרת. מנוסים, נחושים, בוטחים בעצמם. הם גברו על האויב, ויודעים עכשיו את כוחם. אבל בדור המפקדים והלוחמים שיצמח מעומק הכשל המערכתי של 7 באוקטובר ייצרב לתמיד קו של פקפוק קבוע, אינסטינקטיבי, בריא כנראה, במה שאומרים, ובמי שאומרים להם, מלמעלה.
חשיפה מלאה של הזוועות, ללא צנזורה, על כל מוראן, היא חלק הכרחי של אותה התפכחות. של אותו שינוי יסודי בדפוסי החשיבה שלנו והאופן שבו אנו תופסים את עצמנו כמדינה יהודית במזרח־תיכון ערבי - מ־7 באוקטובר והלאה. זה לא עניין של הסרת כפפות. את הקלישאה הזו, בחבילה אחת עם "האויב מורתע", צריך לאפסן במחסן מאחור. איפה ששמנו את "סבירות נמוכה". לאלה, לחלופין, שעדיין מכורים לקלישאות של מנהיגי המדינה - אפשר להציע את "שחר של יום חדש".
אם בכלל, זוהי לבישת כפפות. כפפות של זק"א.
ידידיה יערי שימש כמפקד חיל הים וכמנכ”ל רפאל
מדוע הסרטון כולו איננו מוצג על מסכי ענק בערים בעולם ובקמפוסים, אל מול הפגנות השנאה לישראל? האם זה עניין של "אנחנו לא כמוהם"? או שמא התחשבות במשפחות הנרצחים והחטופים? לכל אלה יש תשובות טכניות
