להיות סבתא בישראל זה להיות עם רקורד מלחמות לא קטן. להיזכר במלחמת יום כיפור, אז היית חלק מהצבא, ולהבין שעכשיו זו מנת חלקם של בני הדור המאוד צעיר. זה להיזכר בעצמך, בסטטוס של אשת לוחם, אם לילדים קטנטנים כשבעלך בחזית, ולראות את הצעירים של היום בסיטואציה זהה.
להיות סבתא בישראל זה לנסות להיכנס לכיתת כוננות עירונית ולהבין שאת מעבר לגיל הרלוונטי. זה לחבק את ילדייך, לעטוף את נכדייך, ולתהות איך הגענו לנקודת זמן שבה הם רצים לממ"ד ולמקלט כדרך חיים, מסבירים שבממ"ד הקירות עבים ושהחיילים שלנו חזקים ומנצחים את כל הרעים.
להיות סבתא בישראל זה לחיות עם ייסורי המצפון יום־יום. שאת לא עושה מספיק אלא רק תומכת לחימה, הרבה מאחור. תכלס, את יכולה לעשות הרבה יותר בבית למען משפחתך ונכדייך, וגם חייבת את הלבד שלך, להזיל דמעות.
להיות סבתא בישראל זה לחפש איפה אפשר בכל זאת להתנדב, ואז להתביית על מדידת לחץ דם לתורמים במד"א, כי את זה את יכולה לעשות גם בישיבה. זה להפגין עם משפחות החטופים, להרגיש את המחנק. זה לחפור את עצמך למוות ברשתות, כי זה מה שנשאר לעשות כדי לא לאבד את עצמך לגמרי.
להיות סבתא בישראל זה לקחת אוויר, גם אם זה כמעט בלתי אפשרי, לראות את העם הנפלא שלך ולדעת שרק בזכותם יש לנו עדיין תקווה.
