חלפו 37 ימי לחימה.
37 ימים של חיבוקים שלעולם לא יחובקו, של נשיקות שנעלמו ואהבות שנגדעו. 37 ימים שבהם ילדים ותינוקות שנרצחו כבר לא יקראו "אמא" ו"אבא". 37 ימים שבהם 240 תינוקות, ילדים, ילדות, נשים, גברים וקשישים לא נשמו אוויר ללא פחד. 37 ימים שבהם אבות ואמהות לא חיבקו את ילדיהם החטופים או רק אמא או רק אבא, אם נשאר בכלל מי שייתן חיבוק.
37 ימים שהם ארבעה שבועות של ארוחות שישי עצובות. ארבעה שבועות של שבתות עם כיסאות ריקים שלעולם לא יהיו מלאים או כאלה שרק מחכים שיחזרו לשבת בהם.
37 ימים שבהם החברה הישראלית הצליחה לאחוז ידיים ולהבין שכולנו נלחמים על הזכות להתקיים במדינה יהודית ודמוקרטית. 37 ימים של כתיבה מחדש של מערכת היחסים בין השלטון לאזרחים, 37 ימים שבהם אזרחים ומנהיגים מקומיים החליפו את הממשלה והראו לכולנו שהדרך הנכונה היא שותפות, אומץ לב ונכונות להקריב, לאהוב, להתנדב ולתת. לפעמים היו אלה ראשי רשויות, פעילים חברתיים ואחים ואחיות לנשק, ולפעמים היו אלה רופאים ורופאות, עובדים ועובדות סוציאליים או מדריכים ומדריכות. לפעמים זו גם הייתה הנתינה הפעוטה ביותר מהאדם הפשוט ביותר שהצילה חיים ונפש.
37 ימים מאז הופקרו תושבי עוטף עזה, אך גם 37 ימים שבהם נולדו גיבורים חדשים. שוטרים אמיצים שהגנו בגופם על צעירים בפסטיבל מוזיקה או שהצילו ילדים שאיבדו את הוריהם, וחיילים, קצינים ולוחמים שגילו גבורה שעליה עוד ילמדו בספרי ההיסטוריה. גם אזרחים רגילים הפכו לגיבורים, כשהם שועטים אל תוך התופת ומחלצים את אחיהם ואחיותיהם, יהודים וערבים כאחד.
נשאלתי יום אחד מה הדבר שהכי נצרב בזיכרוני במלחמה הזאת, והתשובה היחידה שיש לי היא שאני מקווה פשוט לזכור הכל. אני רוצה לזכור את כל הדברים האלה בדיוק, את האובדן ואת הכאב ואת הימים שבהם עם ישראל התאחד ויצא להילחם ולהתנדב. אני מקווה מאוד שלא אשכח שום דבר.
ולעומת מיליונים שעבורם הכל השתנה, אצל הממשלה שלנו דבר לא באמת זז. בימים הראשונים הם לא היו שם, ובמשך כל אותם 37 ימים מאז 7 באוקטובר מכונות הרעל המשיכו להסית ולטנף ולהכפיש. אלה היו 37 ימים שבהם נלקחה רק אחריות רפה, אחרי שבועות של התחמקות, ולא באמת ניתנה הבטחה לשינוי.
אני מקווה מאוד לא לשכוח שלמרות שהייתה להם הזדמנות לשינוי - הם לא לקחו אותה. ואני כותבת את הדברים היום, אבל הם היו נכונים גם ביום ה־30, ביום ה־15 וביום השני למלחמה. ולצערי, כך נראה, הם יהיו נכונים גם ביום ה־38. כי אלה היו 37 ימים שבהם הכל היה יכול להשתנות, אבל הלב של אלה שאמורים היו להנהיג אותנו נותר אותו הדבר.
אני מקווה לזכור הכל. את האובדן ואת הכאב ואת הימים שבהם עם ישראל התאחד ויצא להילחם ולהתנדב. ואת זה שלמרות שהייתה להם הזדמנות לשינוי - אלה שאמורים להנהיג אותנו לא לקחו אותה
