יום אחד נתעורר בבוקר ויתברר שכל זה לא היה חלום ביעותים; לא, כל זה היה תוצר של AI, וכולנו נתפעל מהיכולת המטורפת החדשה הזו של המכונה לחקות את המציאות בדייקנות מחרידה, ונגיד: וואו, אלוהים, הדבר הזה עוד ישאיר אותנו מובטלים - ואז נתחיל את היום ונלך לעבודה.
כמה הייתי - היינו - מוכנים לשלם כדי שזה יקרה. אבל זה לא יקרה. טבח 7 באוקטובר, וכל מה שבא אחר כך, לא נוצר על ידי שום בינה מלאכותית; הוא נוצר על ידי רצחנות וטמטום אנושיים, אורגניים, אמיתיים. אבל כל העיסוק התיאורטי במה יקרה כש־AI תייצר עבורנו מציאות שלא נדע יותר להבחין בינה לבין המציאות הפך, ברגע אחד, מציאותי; אימאג'ים של חייל ישראלי נושא בזרועותיו שני תינוקות מבין ההריסות, או של אב פלסטיני שנושא על גופו ארבעה ילדים - גם הם מבין ההריסות - התבררו כיצירי AI אחרי שכבר עשו סיבוב נרחב ברשתות.
במבט חטוף, האימאג'ים משכנעים. במבט שני אין בעיה להבחין שהם לא - משהו שם אף פעם לא מדויק עד הסוף, עובדה שלאחד הילדים היו שש אצבעות והתאומים היו אחוזים בידיו של חייל בעל יד מיותרת. זה לא הפריע לחרבות ברזל להפוך למלחמת ה־AI הראשונה, כשכל אחד מהצדדים - המשוועים להסברה אפקטיבית במערב - צורח שאימאג'ים כאלה ואחרים הם תוצרי AI.
ומכאן הדרך כבר סלולה למסכת שקרים אין־סופית: כי למה לא לטעון שגם סרט הזוועות של דו"צ הוא תוצר AI? למה לא לטעון שכל מה שמשודר באל־ג'זירה הוא המצאה?
במובן הזה, חרבות ברזל היא העימות המשמעותי הראשון שבו AI היא נשק ממשי, שמדגים איך עשוי להיראות עולם שבו לא רק שלאף אחד אין מונופול על האמת, אלא שהאמת והעובדות הן רק גרסה אחת אפשרית מבין אלף, והיכולת להבחין נמצאת, לראשונה, מחוץ לגבולות היכולת האנושית.
גם זה חלק מהמציאות המפחידה ש־7 באוקטובר העיר אותנו אליה. כי אם עד היום יכולנו להישאר בצד הספקן של הדבר - היי, תראו איך AI מהנדסת סינגל חדש של אואזיס ללא מגע יד גלאגר - עכשיו כבר ברור איך היא מסוגלת להשפיע על דינמיקות מלחמה ממשיות. ובפרפרזה: אין לי מושג איך תיגמר המלחמה הזאת, אבל את הבאה כבר נילחם בלי אחד הנשקים המשמעותיים שלנו: האמת.
