לא רחוק היום שתושבי הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה וכן שדרות, יידרשו להכריע על עתידם אחרי חודשים של התלבטות מוצדקת: חוזרים הביתה או לא. עזה, עליהם להבין, לא נעלמה מהמפה, כפי שאולי היו כאלה שקיוו, ואולי אפילו יישארו שאריות חמאס או ג'יהאד בשטח ביום שאחרי.
עזה נשארת איתנו וגם יישובי עוטף עזה. לגוש קטיף כנראה שלא נחזור. השאלה הגדולה היא איך זה יקרה במקביל. עמדת תושבי העוטף שאין עליה עוררין היא "לא חוזרים כל עוד חמאס קיים". גם בממשלה מצהירים שוב ושוב על חיסול טוטאלי של חמאס. אולם, ספק רב אם הממשלה או הצבא יעמדו מאחורי אמירה כל כך כבדה ומחייבת ויכריזו "היו היה פעם חמאס, היום כבר אין".
בחודשים הקרובים, בין אם תוך כדי לחימה או ביום שאחרי, צה"ל יציג תפיסת ביטחון חדשה לאורך הגבול וגם בתוך יישובי העוטף, בתקווה שהאזרחים ישאבו ממנה ביטחון וישובו הביתה. בין השאר, כפי הנראה, יהיה מרחב חיץ גדול בשטח הרצועה, תהיה נוכחות צבאית רבה לאורך תקופה ארוכה וגם ביישובים כנראה ישבו פלוגות חיילים שיפטרלו, ישמרו וגם ייצרו תחושת ביטחון.
אנשי הצבא וגם הממשלה יאמרו שמה שהיה היה, הפקנו לקחים, לוקחים אחריות, אין סיבה לחשוש ועוד ועוד מסרים שמטרתם להשיב את האמון שקרס בשבעה באוקטובר. הממשלה תשפוך כספים על חבל הארץ היפה שעבר מפץ גדול, ותגבש חבילה כלכלית מפתה לכל משפחה שתקבע את ביתה בעוטף עזה. האם כל אלו יאחו את הפצעים ויהיו בסיס לבניית אמון חדש? ימים יגידו. אבל הספק קיים, וגם תמיד יישאר.
תושבי העוטף ירצו תשובות, ודאות וביטחון ב־100 אחוזים. אבל המציאות שונה, וצריך לשקף אותה, להכיר בה, עם כל הצער שבדבר, אלא אם כן יקרה נס משמיים והעזתים יצטרפו לרעיון הציוני. האיום מעזה יישאר תמיד, ייתכן שבאופן מופחת אחרי המלחמה, אבל יישאר עם סיכוי לצמיחה מחודשת אם לא נעקוב ונפעל.
יעבור הרבה מאוד זמן עד שתחושת הביטחון תתחדש, והדבר תלוי גם בתושבים ובהנהגות המקומיות. בקרב תושבי העוטף יש שלושה זרמים: אלו שאומרים — לא חוזרים לעולם (רובם הורים לילדים קטנים). אלו שאומרים — רק תנו לנו לחזור הביתה (בעיקר מבוגרים ללא ילדים קטנים). ואלו שאומרים — נחליט אחרי המלחמה בתנאי שהשקט יישמר (לרוב הם משנים את דעתם כל שעתיים בערך).
ויש גם את משפחות הנרצחים והחטופים ואת אלו שעברו טראומות, אבל זה כבר סיפור אחר. כך או כך, בסופו של יום, אזרחים שיחליטו לחיות בעוטף עזה יידרשו לקבל על עצמם את ההבנה שעליהם לחיות לצד האיום, בעיקר בצל האירועים הקשים שעברו על היישובים, אירועים שיישארו בליבם לנצח.
