יצחק ליבוש פרץ נחשב לאחד משלושת הקלאסיקונים של ספרות היידיש, יחד עם מנדלי מו"ס ושלום עליכם, אלא שבעוד השפעתם — או ספיחי השפעתם — של שני האחרונים ניכרת בספרות העברית עד עצם הימים האלה, הרי פרץ נשכח כמעט לחלוטין. מי שסופרי היידיש המודרניסטים החדשנים ביותר יצאו מתחת לכנפי האדרת שלו, ומי שביתו בוורשה היה הלב של התרבות היהודית בראשית המאה ה־20 נותר לא רלוונטי לגבי דידה של הספרות העברית. שמשון מלצר אמנם תירגם את כל כתביו לעברית במהדורה חגיגית בשנות ה־50, אבל איש לא לקח על עצמו מאז את האתגר לחזור אל יצירותיו ולתת להן לבוש חדש.
מותו של פרץ ב־1915, עורר גל גדול של עצב, כמעט נוסטלגיה. קמו לו לא מעט אנדרטאות ספרותיות, אולי הידועה והיפה שבהן היא הפואמה 'י"ל פרץ' מאת משה־לייב הלפרן. בשדה הספרות העברית, ב־1915, פרץ היה סוס מת. "[פרץ] שיצירתו ינקה ממקורות אחרים, פחות בטוחים, שכוחו האינטלקטוּאלי היה גדול מן האֶמפּירי, נטה, לאחר שבא לקצה 'מסעו', אחרי מטרה לא־עיקרית: אחרי חידוש הקומבינציות הספרותיות השונות, אחרי מציאת צורות של סלסול פיקנטיות", כתב ברנר במאמר 'פרץ, אחרי מיטתו' ותקע עוד מסמר בארון של מי שעמד בראש הגל החדש של סופרי ייידיש.
• • •
באתי הפעם להלל את פרץ, לא חלילה לשוב ולקבור אותו. ועדיין, ברנר אולי לא בחר את התזמון המושלם לפרסום הדברים האלה, אבל קשה שלא להסכים איתם. קשה לראות סופר צעיר שיושב היום אל מול הכתבים של פרץ ומוצא בהם השראה, או איזה מודל ספרותי שצריך לשוב ולהפיח בו חיים או איזו דמות שכדאי היה להחזיר אל העולם הבדיוני במאה ה־21. גם מחקר הספרות, שיצירתם של מנדלי ושל שלום עליכם ממשיכה להסעיר ולאתגר אותו, לא ממש טורח לשוב ולקרוא בדפי הכרכים המפוארים של כתביו של פרץ. לכל היותר מוצאים שימוש למניפסטים שכתב כמו 'מה חסר לה לספרותנו' — נאום הפתיחה שלו לוועידת טשרנוביץ ב־1909 ואחרים. למיטב זיכרוני, אפילו דן מירון לא הקדיש לו מאמר.
ועם זאת, יש טקסט של פרץ שהופך רלוונטי, ונקרא בצורה שהיא רעננה גם היום, אולי בעיקר היום, רשמי המסע 'תמונות מן הפרובינציה' (בילדער פון א פראווינץ רייזע) או בשמה העברי (פרץ עיבד בעצמו לעברית, ביידיש, מה לעשות, זה נשמע יותר טוב), 'במשכנות עוני'. ב־1888, עשה פרץ את הופעת הבכורה שלו ב'ספרייה העממית היהודית', כשראתה אור הפואמה 'מאניש', שביקשה להיות מעין 'יבגני אונייגין' יהודי. זמן קצר אחר כך, נשלח פרץ מטעם ממשלת פולין, בכובעו השני, עורך דין נכבד ומקורב לשלטון בוורשה, לכתוב דוח על מצב היהודים בפריפריה הפולנית.
מה שאמור היה להיות דוח רשמי יבש, הפך להיות טקסט נוקב, מאופק, כמעט מינימליסטי, שבהרבה מובנים קבע את דרך ההרצאה, את הטון הריאליסטי שאחריו חיפשה הספרות היהודית. אפילו ברנר מתלהב מיכולת התיאור הריאליסטית של פרץ: “דירת־המרתף המלאה מיטות". בשרטוטים מונחים כאריח זה על גב זה, בלי הדקלמציה והרגשנות הנודפת של תלמידיו בספרות היהודית, המושפעים כמוהו מן הספרות הפולנית, כתב לנו אותו ציור־המרתף האידילי־הנהדר".
פרץ מתאר ב'תמונות מהפרובינציה' לא רק את החדרים והמרתפים ובתי המדרש אלא בעיקר את הדמויות, הטיפוסים והאב־טיפוסים של הפרובינציות היהודיות. כך למשל, הוא מתאר את המשכיל שמשרך רגליו ברחובות טישביץ בדרום מזרח פולין, על גבול אוקראינה, אחת מבירות הדמונולוגיה היהודית (ראו למשל את 'מעשה טישביץ' של בשביס), את בעלות הבית, ואת השיכורים ואת יתר הדמויות בעיירה שאליה נסע פרץ כמעט 300 קילומטרים ממקום מושבו בוורשה. דמותו של פרץ, או המספר 'במשכנות עוני', הגביר שבא מן העיר, מתקבלת בחשדנות על ידי התושבים. טישביץ, כמו שאר עריה המרוחקות של פולין בהן סייר פרץ הן כבר כמעט עיירות רפאים. האנשים שיושבים שם נראים כמו צללי אדם.
שם גם נעוץ המפתח לריאליזם המודרניסטי של פרץ, אותו מפתח שהעניק לבאים אחריו: על רקע השממה המוחלטת פורח פרח, על רקע דממת האסון עולה קולו של הזמיר. כך למשל מתאר פרץ את בנו של השוחט בטישביץ שמדבר עם חברו על שירה, לצד תרנגולת ועגל אותם הכינו לשחיטה: "'בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם', לקח האכּר את אדמתו, הדייג את הנהר, הצייד את היער, הגנן – עץ עושׂה פרי למינהו, הסוחר את המידה והמשקל וכו' וכו', המשורר, לפי עדותו של שילר, היה תועה אז ביער... הזמיר הריע לו שירי עגבים, העצים גילו לו את כל סודות היער ורכילויותיו, ומרחוק, על שפת הנהר שבין העצים, נגלו לו ברכיה של כובסת... וכשובו – כבר נחלקת הארץ, ובאוצר היוצר לא נשארו בשבילו עוד, כי אם נשׂיאים ורוח, טללים, צבעי הקשת וצפּורים... איפה השוחט בעצמו? – הוא הלך אל אחד הכפרים, ועל כן גועה העגל ומחכה לפתרון רעבונו וחייו יחד".
בהרבה מובנים, הזמיר ששר ביערות הוא המורשת של פרץ. מי שפיתח את המורשת הזו למופעה המרשים ביותר היה יעקב גלאטשטיין בשני הרומנים שכתב בשנות ה־30 של המאה הקודמת. הקהילות באירופה שאותן תיאר גלאטשטיין ברומנים, כשיאש נסע מ־1933 וכשיאש הגיע מ־1937, גם הן חיכו לפתרון רעבונם וחייהם. כמו העגל הממתין לשובו של השוחט אצל פרץ.
באותו הזמן כתב גלאטשטיין את אחד משיריו הידועים ביותר, 'לילה טוב עולם':
"גרמני חזיר, פוליאק עוין / עמלק גזלן, ארץ השביע והזלילה / דמוקרטיה חלושה / עם תחבושות הסימפטיה הקרות שלך, / לילה טוב עולם חצוף־חשמלי. בחזרה לנפט שלי, לצל החלב, לאוקטובר הנצחי, לכוכבים הדקים, / לסמטאות העקומות, לפנס המסוקס..."
כמו אצל פרץ ככה אצל גלאטשטיין. הניסיון להתבונן בעיני התרבות המערבית בחורבן ושקיעה, היא שברוב זוועתה מולידה את שירת הזמיר ביער. ואולי גם בין עצי חורשות האיקליפטוס והאשלים שלאורך כביש 232, ממפלסים ועד ניר עם.
סדרת הרשימות שהתחלתי בה ביקשה להצביע על הדרך השנייה, הקומית־גרוטסקית. פרץ, כפי שכתב גם איציק מאנגר ב'ספרות ופולקלור' שבו פתחתי את סדרת הרשימות הזו, מציג את פרץ כדוגמה וכמופת לזרם הנגדי, הלירי־פתטי. אלא שנדמה לי שהיום, באוקטובר הנצחי, אם לצטט את גלאטשטיין, שנגזר עלינו, אי־אפשר לחזור למקורותיה של הספרות היהודית המזרח אירופית בלי ספר המסע וההתבוננות הזה של י"ל פרץ, משנת 1890. •
