1. מוצאי שבת. רחבת בית אריאלה בתל־אביב. הרחבה מלאה באלפים רבים של אנשים כואבים. תמונות השבויים והשבויות קורעות לב. קשה להתבונן בעיני בני המשפחות. התחושה הייתה שהעיניים מושפלות והלב פוסק מלפעום.
בבסיס הערב העצוב הזה עמדה קריאה אחת: החוזה הופר. חתמנו על חוזה עם המדינה: אנחנו נשלם מסים, נשרת בצה"ל, נקפיד על שמירת החוקים, נתנדב, נושיט יד לכל נזקק. המדינה – תגן עלינו. תשמור על הביטחון שלנו. בשמחת תורה, החוזה הופר. התברר שהחמאס פלש לחיינו במעמד צד אחד.
מאז 7 באוקטובר מתברר שהחוזה התפורר, נפרם. אזרחים רבים חשים שהם נותרו לבד.
2. אומרים, במידה רבה של צדק, "עכשיו נלחמים", את כל הוויכוחים יש להותיר ל"שש אחרי המלחמה". יש בכך מידה רבה של היגיון. את הוויכוחים הפוליטיים, את שאלת שורשי המחדל יש להותיר לרגעים שבהם בנינו ובנותינו יפסיקו לסכן את חייהם בעזה ובצפון. אולם, כפי שכל בר דעת שואל את עצמו למטרות המלחמה, לתמונת הניצחון, להישגים הנדרשים בעזה ובצפון, עלינו להציב מטרות אזרחיות עמוקות הנוגעות ליום שאחרי, עלינו לעסוק כבר עכשיו בגיבושם של חזון וחוזה חדש.
זוהי קריאת השכמה, צפירת חירום, אזעקה כמעט אחרונה. אם לא נעשה זאת, "שש אחרי המלחמה" תהפוך לזירת קרב אזרחית קשה. האחדות המאפיינת את רוב העם, תהפוך לזירה מסוכנת. עיצוב החוזה החדש הוא חלק מהקרב המתחולל עכשיו. אסור לנו להותירו ליום שאחרי. מנהיגים משתמטים מעיסוק בו, אולי ממניעים פוליטיים. אבל שאלת החזון והחוזה החדש חשובה לא פחות מזירת הלחימה. חלקים נרחבים בחברה איבדו את אמונם בקדושים שבערכינו. כדי לשקם את האמון, כדי לחזק את הלכידות, כדי לעצב את העתיד, נהיה חייבים להגדיר מחדש את התשתית הבסיסית של המדינה. אנו זקוקים לעדכון של מגילת העצמאות, להתאמה של ערכיה לחברה הישראלית כולה. אנו צריכים להעיף חלק גדול מהסדרים ישנים כגון סטטוס־קוו, שיש בהם כדי לפרק את ישראל, להרוס אותה מבפנים. זהו קרב אזרחי חשוב שבלעדיו לא נוכל להבטיח עתיד משותף.
3. נצטרך למצוא דרך המאזנת בין ה"מדינה" כביטוי לאתוס רעיוני כולל, לבין הקהילות השונות שיש בה. המלחמה, וגם השנה שלפניה, הוכיחו שלא בשלה העת להפרטה של הרעיונות. המדינה איננה "ועד בית" אלא מסגרת רעיונית שמאגדת את כלל האזרחים סביב רעיון מכונן. נצטרך להתאים את הערכים הממלכתיים שהובילו את בן־גוריון בעת הקמת המדינה, לאתגרי התקופה. לא נמחק את הגוונים השונים של הקהילות השונות אבל לא נוותר על חזון לאומי כולל. הסכמה עליו תהיה תנאי לקבלת חלק מהזכויות.
4. לשם כך, גיבשתי, יחד עם חבריי בתנועת "פנימה", מודל חדש: "50-30-20": המדינה תעצב ותנהל 50% מהחזון הכולל ותהיה אחראית על הפעלת 50% מהחוזה. השלטון המקומי המבטא בדרך כלל רוח מקומית בעלת אפיונים ברורים, לצד יעילות ניהולית וגמישות, יסייע בעיצוב 30% מהחיים שלנו. ואילו הקהילות השונות יוכלו לעצב את אופיין בעזרת 20% הנותרים.
כך, המדינה תהיה אחראית על 50% מתוכנית לימודי הליבה, על 50% מהביטחון האישי בערים ובשכונות, על 50% מחוקים המעצבים יחסי דת ומדינה, על 50% ממערכות הרווחה.
רשויות מקומיות תתרומנה את חלקן ב־30%. הן תתאמנה את התוכנית החינוכית לצרכים המקומיים ולמאפיינים של האוכלוסייה, להיסטוריה ולאקולוגיה, לאתרים ההיסטוריים ולמפעלי התעשייה שבסביבתן.
20% נותרים יוקצו לקהילות. רוצים בתי ספר דתיים? חרדיים? אנטרופוסופיים? דמוקרטיים? בבקשה! התחייבו להקפיד על הערכים המדינתיים שמגולמים ב־50% הבסיסיים.
ביטחון אישי? טלו חלק. שיטור קהילתי משמעותי המותאם לצורכי הקהילות, מנגנוני רווחה המותאמים לדיפרנציאציה בין יישובים וקהילות. אני שומע שגופים רבים מגלים שיש בעיקרון הזה עוצמה וחכמה: הוא לא מוותר על המדינה, הוא לא מוותר על השונות והקהילתיות. אין בו כור היתוך אבל הוא מחייב נאמנות והזדהות עמוקה עם הערכים הבסיסיים של המדינה. הוא לא מסיר אחריות מהמדינה, הוא לא מסיר אחריות מהקהילות והאזרחים. הוא מגדיל את האמון, את השקיפות, הוא מאפשר לכולנו לבנות מדינה.
5. זהו רגע של הכרעה על דמותה של המדינה. המלחמה הזו מהווה ביטוי לשבר עמוק שעובר עלינו. חיילי צה"ל מתקנים את הליקויים הביטחוניים. ומי יתקן את החיים עצמם?
