הדילמה הקשה שעומדת לפתח הממשלה בנוגע לקיום עסקה לשחרור חטופינו בעזה אינה דומה לדילמות איתן התמודדו ממשלות ישראל בעבר. ההבדל אינו נובע מכמות החטופים העצומה או מהרכבם. אמת, העובדה שחלקן נשים מעוררת פלצות לאחר שנחשפנו לאופיין של מפלצות הטרף ב־7 באוקטובר ונכון גם שהידיעה כי ביניהם ילדים רכים ואף עוללים שטרם למדו ללכת היא בלתי נסבלת. אבל זה לא עיקר ההבדל.
כך גם הדרישות המספריות שמעלה החמאס. לא סתם, ובניגוד לעבר, אין הפעם באמת התמקחות על מספרים. ברור שמדינת ישראל תהא מוכנה לשחרר את כל האסירים שבידה תמורת כל החטופים. בעסקאות עבר כבר שילמנו מחירים גבוהים הרבה יותר מהתעריף החמאסי המבוקש עתה. גם זה לא ההבדל.
הפער הערכי בין העסקה הנרקמת לבין עסקאות העבר נובע מכך שהפעם התשלום יהיה מיידי, בזמן מלחמה, ויעלה בדמים. זה לא דומה לדבר שהתמודדנו איתו בעבר. בבסיס הדילמה ניצבות שתי הדרישות האחרות של חמאס - מספר ימי הפוגה בלחימה והכנסת דלק לרצועה בתמורה לכל פעימת שחרור. לו תקבל ישראל את הדרישות, שחרור החטופים והשבויים יסייע באופן ודאי לחמאס להמשיך ולהילחם בצה"ל. לא בעתיד (כפי שהיה תמיד כששוחררו מחבלים ששבו לפעילות רצחנית) אלא ממש בהווה.
ההבדל משמעותי משום שתזמון הוא אחד הרכיבים החשובים בכל תורת לחימה. צה"ל נמצא כרגע ביתרון משמעותי שנובע גם מאלמנט ההפתעה. אף שמחבלי חמאס על מנהרותיהם הממולכדות היו לכאורה מוכנים לכניסה קרקעית, ניכר שהם לא באמת האמינו שלוחמינו יעזו להיכנס כה עמוק למחילותיהם ולכל כך הרבה זמן.
גורם ההפתעה הוא פקטור חשוב בהישגים המרשימים עד כה ויציאה להפוגות של ימים תישחק אותו. היענות לדרישה זו, כמו גם אספקת הדלקים, תספק חמצן למערכת הלחימה החמאסניקית המחרחרת. למעשה, החמאס דורש שתמורת שחרור החטופים נסייע לו לשפר עמדות בזמן שאנו ממטירים אש על אותן עמדות ממש. דילמה קשה להחריד.
כאמור, מדינת ישראל מעולם לא ניצבה בפני דילמה כזו, אבל עם ישראל כבר ידע כמותה. ב־1944, כשהנאצים במצוקה אמיתית וכבר צברו מפלות (בעיקר בחזית המזרחית), הציע היינריך הימלר, מבכירי הנאצים, לנציגי יהדות הונגריה עסקה של אספקת 10,000 משאיות ומצרכים נוספים בתמורה למיליון יהודים. המשאיות היו דרושות עד מאוד לנאצים להמשך המלחמה, וכך גם המצרכים האחרים. נציגי הימלר טענו שהם מוכנים לפרק את אושוויץ לטובת העסקה ולשחרר בכל פעימה 100,000 יהודים אחרי שיגיעו אלף משאיות. הדילמה הייתה ברורה: תמורת הצלת המוני יהודים יוכלו הנאצים להמשיך במלחמה ואולי אף לנצח בה – מה שיאפשר להם להמשיך ולרצוח המוני יהודים. אנשי הסוכנות היהודית אמנם דנו בכובד ראש בהצעה אך בסופו של יום הבריטים התנגדו ועסקת ה"סחורה תמורת דם" לא יצאה לפועל.
לבריטים לא הייתה באמת דילמה: קבלת העסקה הייתה מספקת נשק לאויב שנלחם אותה שעה בחייליהם, בעוד שהניצולים היהודים לא היו משלהם. זכינו והפעם בדילמה דומה תכריע ממשלת ישראל. שוב אנו נדרשים להחליט על הצלת גברים, נשים וטף ממכונת מוות רצחנית, במהלך מלחמה, תמורת סיוע לאויב להמשיך באותה מלחמה ולהסב עוד אבידות. לא בטעות השתמשתי במילה "זכינו". העובדה שהפעם גם מקבלי ההכרעות, גם החיילים הנלחמים וגם החטופים הם יהודים הופכת אמנם את הדילמה להרבה יותר קשה, אבל יש בה גם מעט נחמה.
