כמה מהרגעים הטלוויזיוניים הזכורים של המלחמה עד כה קשורים בשבירת הדימוי הסטרילי של שידורי החדשות ושל האנשים שמובילים אותם. מאז 7 באוקטובר אנחנו עדים שוב ושוב לקטעים שבהם אנשי מקצוע, שחונכו לשמור פאסון מטעמים שונים (משמירה על רציפות בשידור ועד החצנת סמכותיות), מתפרקים נוכח תמונות קשות, ילד חכם מדי לגילו, אמא שבורה ושיר שלוחץ על הנקודות הכי כואבות.
בעידן שמקדש דמויות, התיעוד של אנשי חדשות משתנקים ודומעים הופך לאייטם בפני עצמו. באזורים מסוימים, היכן שהחדשות הן לעיתים קרובות מדי "חדשות עצמנו", זה כבר חוצה גבולות לא נעימים של קידום אגרסיבי וסדר עדיפויות לקוי. אבל גם אם יש כאלה שגולשים למחוזות הגרוטסקה כדי לקושש טראפיק (עם הפניות בסגנון "צפו: מה גרם לכתבתנו לדמוע?"), אי־אפשר להתעלם מהרושם האותנטי שנותר אצל הצופים והצופות כשהם רואים את דני קושמרו מתקשה להוציא מילה אחרי כתבה מטלטלת או את טל ברמן מגייס 30 שנות ניסיון במטרה לאסוף את עצמו ולהמשיך בתוכנית.
נדמה שמעבר לניפוץ הזיוף המובנה של המדיום הטלוויזיוני (והרי גם "חדשות" הן בראש ובראשונה תיאטרון), יש כאן התפתחות ספציפית הקשורה כמובן לממדי האסון: ישראל היא מדינה למודת מלחמות וטרור והתוצאה שלהן היא הפיכת השכול לחלק ממחזור הדם הלאומי, אם לא מעבר. אולם אירועי 7 באוקטובר הם כבר משהו אחר לגמרי: בהיקף הפגיעה, בעוצמת ההשפלה וגם באכזריות הנוראית. הדמעה הטלוויזיונית מסמנת לציבור שוב ושוב שההצגה, תרתי משמע, לא יכולה להימשך.
לאחר מכן, כשהדמעות מתגלגלות לאתרים ולרשתות החברתיות, הן משמשות כבר כמעין טקס אבלות בפני עצמו: הרי הלב בבית נחמץ לא בגלל הצער של יעל אודם אלא בגלל מה שגרם לה להצטער, שזה ריאיון עם ילד שחבר שלו נחטף לעזה. ואילו אובדן הקול של טל ברמן הוא לא מה שמעניין כביכול אלא השיר שבוצע באולפן קודם לכן.
אולם דווקא כאן טמונה סיבה אחרת שבגללה הדמעה הטלוויזיונית היא סחורה מבוקשת: מלבד היותה גילוי מרעיש לכאורה של אנושיות אצל הסלבס הרציניים מהחדשות, היא גם יכולה לחסוך מאיתנו את ההתמודדות עם הטריגר שמלכתחילה גרם להתפרצות. התגובה ה"חריגה" (שהיא כבר די נפוצה) בעצם לועסת עבורנו את מזון הטרגדיה וכך מקלה עלינו לצרוך אותה. אם לא צפינו בקטע בזמן אמת, ניתן להישאר רק עם האמפתיה, שבאופן טבעי כבר יותר נוחה לעיכול ולעיבוד בהיותה מנחמת ומחבקת. המציאות כרגע כל כך מלאה בסיבות לבכות, שלפעמים לא נותר לנו אלא לעשות אאוטסורסינג גם לדמעות.
בקטנה
"לא הייתי קורא לדבר הזה מטח, אבל אין ספק שיש ירי לכמה מקומות", אמר הפרשן הצבאי של ערוץ 14, נועם אמיר, בזמן שההתרעות הכתומות מילאו את המסך. כמובן שמיד התברר שלא רק שהיה מטח אלא אפילו מטח כבד (לדברי כתב הערוץ בשטח). ומילא זה, עצם הבחירה לעסוק בטרמינולוגיה של ירי רקטות בזמן אזעקות פשוט עלולה לגרום לאנשים לזלזל בהנחיות. אבל זה בסדר: אמיר לא היה קורא לדבר הזה "מטח", וגם לדבר הזה שמשודר בערוץ 14 בשמונה בערב לא הייתי קורא "חדשות".
