א. מה מטריד את יהדות ארה"ב בעת הזאת? הוזמנתי לכנס גדול בשם Z3, שאירגן המרכז הקהילתי היהודי המרשים בפאלו־אלטו, קליפורניה, עמק הסיליקון, מקום מגורי יהודים רבים וגם ישראלים רבים, בניהול זאק בודנר המוכשר. בכנס השתתפו כאלף איש, מנער ועד זקן. מעיקרו נועד הכנס לעסוק ב"מהפכה המשפטית". המלחמה טרפה את הקלפים. הכנס הוקדש לשניים: המלחמה ומהלכה וגורל החטופים, במבט להווה ועתיד – והסולידריות עם ישראל והאנטישמיות הגואה בארה"ב.
הלם האסון מ־7 באוקטובר הידהד, כמו בישראל, מתוך פתיעה עצומה, ועימו השאלות המעשיות של אופן התמיכה בישראל: פוליטית, כלכלית, מוראלית. המשתתפים היו מכל שדרות הציבור היהודי והישראלי המקומי — לרבות מי שהממסד הישראלי, במיוחד הדתי, נוטה לזלזל בהם ולפגוע בכבודם. הם התייצבו ביום פקודה לצד ישראל. השותפות עם יהדות התפוצות חיונית, וכדברי הרב י"ד סולובייצ'יק, זו ברית גורל וברית ייעוד כאחת. הכנס חימם את הלב. ואחרון אך ראשון – נכחו נציגי משפחות חטופים וביקשו את תמיכת יהדות ארה"ב. הם יקבלוה מכל לב, לא רק כי יש אזרחי ארה"ב בין החטופים, אלא כי הלב היהודי פועם יחדיו.
ב. על האנטישמיות. מן האמור קצרה הדרך לדיון באנטישמיות. את התופעה המכוערת הזאת, שהגיעה לשיאה בשואה, כנראה אי־אפשר לשרש. ימיה כימות עולם, מאז עמלק והמן. כמזכיר הממשלה ב־1987 הצעתי לראש הממשלה יצחק שמיר לייסד מעקב קבע אחרי גילויי האנטישמיות. אך שמעון פרס שר החוץ, אופטימי ללא תקנה, אמר לי "אלי, ממשלות צריכות לעסוק בהווה ובעתיד, אנטישמיות היא נחלת העבר"; הוא חזר בו לימים. העלייה באנטישמיות כורכת תדיר אנטי ציונות ואנטי ישראליות, ולובשת כסות דקה של ביקורת כשהגוף הוא אנטישמי מובהק. אין נחמה באמירה שביקורת על ישראל היא לגיטימית. היא אכן כזאת; אך חלק גדול מדי, אם לא הרוב, מעורב בשקיקה באנטישמיות, אם בשמאל קיצוני, אם באיסלאם פונדמנטליסטי קיצוני ואם בימין קיצוני. מאחורי המונח "קיצוני" מסתתרת קשת של רשע. אכן, המאבק באנטישמיות סיזיפי; אך אסור לו שירפה ידיים – אם במערכת החינוך, במשפט, ברשתות, בעולם הפוליטי. האנטישמיות מיתרגמת מהרה לאלימות פיזית. בבית הכנסת בו התפללתי בפאלו־אלטו היה מאבטח. הרב יצחק פלדמן נאנח ואמר, זה מסממני הזמן. אנשי ההייטק תומר ושי ויינגרטן מטעימים את שימושי הסייבר. אחריות כבדה מוטלת על הרשויות האוכפות, אבל על המאבק להימשך בלא להתייאש, ובכל דרך חוקית. אנטישמים באו והלכו, עם ישראל חי.
ג. על הפרופורציות. לפי המשפט הבינלאומי על תגובה לפגיעות להיות מידתית. באוניברסיטת סטנפורד נשאלתי, והשאלה חוזרת בימים אלה, האם אין תגובת ישראל לפיגוע 7.10 מוגזמת. השבתי שאין המשפט קובע מהי מידתיות, והמדובר בעיקרון של שכל ישר ומוסר – אבל כיצד הייתה ארה"ב מגיבה אילו נכנסו ממקסיקו חלילה פולשים לשטחה הריבוני ורצחו 1,400 איש? לאחר ששאלתי זאת הייתה דממה. ובינתיים אבלים אנו על נופלינו.
ד. על נפש לא יהודי הומייה. הרב יעקב קירמאיר עומד בראש ארגון "יקיר", המקרב בין לא יהודים ישראלים בעלי מחויבות למדינה ובין יהודים ישראלים. נסענו לביקור אבלים בכפר הדרוזי יאנוח ג'ת. סא"ל עלים סעד, סמח"ט, נהרג בגבול לבנון. סא"ל סלמאן חבקה, מג"ד, לאחר גבורה בבארי, נהרג בעזה. כבוד להם, כבוד לעדה. בתשובה לדברי ניחומים כתב לי בין השאר ראש העדה השיח' מופק טריף על "מלחמה צודקת להגנה על המדינה"; "כולנו שותפים במדינה היקרה והאהובה שלנו, מקווה שנדע ימים טובים יותר לאחר הכרעת האויב".
יש מרמור בעדה על היעדר התייחסות בחוק יסוד הלאום. לפני שנים אחדות חברתי לתא"ל הדרוזי אמל אסעד ולקבוצת פרופסורים בהצעות לתיקון חוק היסוד. בלא שמץ פגיעה בליבתו, ובמיוחד תוספת סעיף האומר "מדינת ישראל מהוה בית ומקיימת שוויון זכויות לכל אחד מאזרחיה". הדבר לא המריא. מעבר לכך, הדרוזים וכל הממלאים חובתם למדינה זכאים ליחס מיוחד. האם לא זה הזמן לתיקון ולעידוד?
