רוח הסתיו נותנת ליטוף אחרון לשדות הכותנה,
חייבים לסיים את הקטיף כי בקרוב ירד גשם, היא לוחשת.
האדמה מייחלת לגשם שירווה את צימאונה,
ומבטיחה לרגביה "אל דאגה זה יגיע" ובאופק היא מחפשת קשת.
בדרום, השדות צבועים באדום בוהק,
"תסתכלו טוב, זה לא פרחים", ילד עם טי־שירט של גן זועק.
אלו הן לא כלניות, זה לא החודש המתאים,
זאת היא אדמת העוטף הספוגה בדמם של אלו שנרצחו על ידי המרצחים.
של אחיי והוריי שנטעו פרחים של שלום,
ובבוקרו של חג קצרו קוצים של שנאה וטרור במקום.
ואתם, שאל מנהרות הלא נודע נגררתם,
אותי לבד כועס, מבולבל ויתום השארתם.
לעולמי עד נזכור את הפוגרום,
ונשתדל מדי חודש שבט להמשיך לחגוג את דרום אדום.
