המלחמה בעזה בעיתוי הנוכחי, רגע לפני החורף, משרתת את האינטרס הרוסי באופן מובהק. 21 חודשים מאז הרחבת הפלישה הרוסית לאוקראינה, והתמשכותה של המלחמה לתוך חורף נוסף, העולם מתחיל לאבד עניין ודעת הקהל מגלה סימני תשישות.
המלחמה בעזה והתמונות שיוצאות משם מושכות את תשומת הלב התקשורתית העולמית ודוחקות הצידה את המלחמה באוקראינה, באופן שלבטח גורם לשביעות רצון במוסקבה ולדאגה בקייב. מבחינת מוסקבה המשך המלחמה, וביתר שאת האפשרות שתסלים למלחמה אזורית, משרת את האינטרס הרוסי שכן ארה”ב מסיטה את תשומת ליבה ומשאביה הכלכליים והצבאיים מאוקראינה למזרח התיכון ולישראל.
עבור הנשיא וולודימיר זלנסקי מדובר בבעיה אמיתית, שכן מאז הרחבת הפלישה הרוסית לארצו הוא הצליח באופן עקבי לגייס את תמיכת מדינות המערב ואחרות ולמקד את תשומת ליבן באוקראינה ובצרכיה בשל המלחמה. לפיכך המלחמה בעזה מגיעה עבור זלנסקי בעיתוי גרוע במיוחד – מתקפת הנגד האוקראינית נגד הצבא הרוסי, שנפתחה בחודש יוני, למעשה נכשלה, והיקף השטחים ששוחררו מידי רוסיה קטן מאוד. החורף כבר כאן, ורוסיה החלה שוב לתקוף מתקני תשתיות ואנרגיה ברחבי אוקראינה. כישלון מתקפת הנגד גרם להתגברות הקולות במערב הקוראים לנשיא זלנסקי לשקול הפסקת אש ופשרה שתביא לסיום המלחמה.
הנשיא זלנסקי היה כזכור אחד הקולות הראשונים שגינו בחריפות את חמאס לאחר מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר והביע תמיכה ברורה וחד־משמעית בזכותה של ישראל להגן על עצמה. אלא שהתמשכות המלחמה והתגברות הביקורת נגד ישראל מצד מדינות העולם, ובעיקר מדינות "הדרום הגלובלי", מציבות בפני קייב דילמה כי היא מוצאת עצמה בין הפטיש לסדן – מצד אחד חשוב לקייב להדגיש את תמיכתה בגוש המערב ולא להסתכסך עם ישראל, שהיא בעלת ברית פוטנציאלית חשובה. מצד שני, תמיכה נלהבת מדי בישראל עלולה לפגוע ביחסיה של קייב עם מדינות חשובות בדרום הגלובלי, שעל אהדתן קייב מתחרה באופן פעיל עם מוסקבה – למשל הודו, סין, ברזיל ואינדונזיה.
ובכל זאת – אפשר להניח שבשל חשיבותם העליונה של יחסי קייב עם ארה"ב, ושאיפתה של אוקראינה להיות חלק מגוש המערב והמדינות הדמוקרטיות, כמו האופן החיובי בסך הכל שבו רואה קייב את ישראל, כולל אהדה כלפיה בדעת הקהל האוקראינית, קייב תמשיך לתמוך בישראל, במקביל להמשך ניסיונותיה לשמר את תמיכת המערב באוקראינה עצמה. גם העובדה שיחסי רוסיה עם ישראל התקררו משמעותית בשל גישתה החיובית של רוסיה כלפי חמאס והמשך התקרבותה לאיראן אמורה להציב את אוקראינה וישראל באותו מחנה.
