תמונות חיילי גולני בפרלמנט העזתי ושל דגלי ישראל במפקדות חמאס הן הישג מבצעי ותודעתי. אבל לא אלה התמונות שנצרבו אתמול בזיכרון של כולנו. בקבוק של תינוק. חבילה של טיטולים. קצוות שיער של חטופה. בגדי אישה על כיסא, וחבל כרוך על רגליו. סכין. אלו התמונות שהציג דובר צה"ל ושטילטלו אותנו. וכל אלה נמצאו במפקדת הטרור של חמאס בבית החולים רנתיסי בעזה, במרתף חשוך, טחוב, מלוכלך, לצד כלי נשק ואמצעי לחימה.
כשרואים את הבקבוק והטיטולים, עולים לנגד עינינו פניו של התינוק הג'ינג'י, כפיר ביבס, שנחטף לעזה עם אמו שירי ואחיו אריאל. תינוק בן עשרה חודשים, שנמצא כבר 40 יום בשבי חמאס. קצוות שיער תלוש של חטופה מציתים אימה גדולה: מי זאת. מה עשו לה. האם היא חיה? האם השיער הוא עדות להתעללות? והכיסא הזה, שעליו זרוקים בגדי אישה. מי ישבה שם. לאן היא נלקחה. האם הייתה קשורה בחבל לכיסא? האם היא עדיין בחיים? והתינוק שאולי נולד אי שם, בעזה, בשבי חמאס. האם אפשר בכלל לדמיין את התנאים שבהם אישה כורעת ללדת כשסביבה מתגודדים פרצופי המפלצות שגררו אותה לשם? ואז מתפרסמים פניה הצוחקות של התצפיתנית נועה מרציאנו שנחטפה לעזה. אתמול הודיע דובר צה"ל על מותה.
אף במאי של סרטי אימה לא היה מצליח לשתול אביזרים יותר מדויקים שיטלטלו את הנפש של כולנו. הממצאים האלה נוגעים לכל הורה, סבא וסבתא, כל מי שבתו, אשתו או בת זוגו נחטפו ומצבם לא ידוע. כל אמא ואבא שבנם החייל נמצא בידי ארגון הטרור. וכל מי שרואה את הפנים התמימים והשמחים של הילדים על הפוסטרים, ילדים שנקרעו בוקר אחד ממיטותיהם, מהוריהם, מחייהם הטובים, חושב מיד על הילד שלו, על הנכד או הנכדה, שמוחזקים במקום שהוא הכי קרוב לגיהינום.
אם חשבנו שכל יום שעובר מרחיק את העדויות, את סיפורי הזוועה, את תיאורי האכזריות הבלתי נתפסים, אם חשבנו שלא יכולה להיות עדות יותר מזעזעת, בלתי נתפסת מזו שהתפרסמה זה עתה - מתברר שזה רק הולך ומתגבר. כאילו הכאב תופס נפח, והלב שנשבר פעם אחר פעם מצליח להישבר לעוד רסיסים.
ולא, אלה לא קלישאות. אלה לא מילים סתמיות שנועדו לרגש. אין אדם נורמטיבי, בן או בת להורים מבוגרים, אב או אם לילדים או תינוקות, שלא מזדהה עם תחושת הדחיפות שמלווה את משפחות החטופים. עם האימה הבלתי נתפסת שמלווה אותם כבר 40 יום. ומספיק מילה, סיפור, תמונה, כדי לעורר את כל השדים, את כל הפחדים, את אוזלת היד וחוסר האונים.
אלה לילות טרופי שינה ורגשות סוערים עבור משפחות החטופים. אתמול בערב התכנס הקבינט כדי לדון בפרטי העסקה שעל הפרק. כמה חטופים ישוחררו תמורת כמה ימים של נצירת אש מצידה של ישראל. אחר הצהריים, אחרי צעדה מכיכר החטופים בתל־אביב, הגיעו הם ומלוויהם למושב משמר השבעה, תחנת העצירה הראשונה בדרכם לירושלים, נקודת מנוחה והתרעננות. ברקע נשמע השיר I’m Coming Home, על השולחנות חיכו להם שתייה ומזון, תושבי המושב ציידו אותם בבקבוקי מים להמשך הדרך והציעו גרביים וסווטשירטים. ברמקולים קראו למשפחות להיערך להמשך הצעדה עד לעצירה בתחנת הלינה בבאר־יעקב. ואז פילחו את האוויר אזעקות חזקות. שוטרים ואנשי משמר הגבול שליוו את השיירה העצובה הורו לכולם להשתטח על האדמה הבוצית. החושך ירד. אנשים מבוגרים, במעילי גשם כחולים, יגעים משבועות ארוכים של המתנה, מחזיקים בחוזקה שלטים ותמונות של יקיריהם, נשכבו על האדמה הלחה. המראה היה מפלח לב. אי־אפשר אפילו להגיד סוריאליסטי משום שכל מה שנראה לנו כזה מתגלה מדי יום כמציאות חיינו.
לפני כשלושה שבועות כתבתי שצריך קודם להחזיר את כל החטופים תמורת כל העצירים הביטחוניים שיושבים אצלנו בבתי הסוהר. כולם תמורת כולם. בלי משאים ומתנים ארוכים, פשוט להכריז מראש שזו כוונתנו כדי לעורר לחץ על משפחות עצורי חמאס. זו הייתה צריכה להיות, לדעתי, המטרה העליונה של ישראל, לפני מיטוט וריסוק חמאס. המחויבות הראשונית של המדינה כלפי ציבור שהופקר על ידה. חובתנו ל־30 הילדים שנכשלנו בהגנה עליהם, לאמהות שנאנסו, נרצחו או נחטפו ולמי שנותרו ללא בני משפחה. ולכ־120 אלף המפונים שנותרו ללא בית. אין, פשוט אין שום אופציה אחרת למדינה ששמה בראש סולם הערכים שלה את ההגנה על תושביה. קודם חטופים ואחר כך מיטוט חמאס.
אם החטופים לא יחזרו, אם משהו יקרה להם תחת מכת האש של צה"ל או על ידי חוטפיהם האכזריים, אם ימותו שם ממחלה או בעינויים או אם סתם לא נדע בסוף מה גורלם או אפילו גורלו של אחד מהם - זה יירשם לדיראון עולם. זה לא יישכח ולא ייסלח, ולא משנה מה יהיו תוצאות המלחמה.
אני עדיין חושבת שזה היה צריך להיות סדר הדברים. חטופים תחילה. כל יום שעובר ואין עסקה, כל שעה שחולפת ונחשפים עוד פרטים על תנאי כליאתם של ילדים ונשים, קשישים וגברים - זה המשך ההתעללות של ארגון הטרור באזרחי המדינה. וזה כנראה לא הסוף. בתקופה הקרובה נצטרך עצבים חזקים כדי להתמודד עם התעמולה של חמאס. צריך לקוות שההבטחה של ראש הממשלה ושר הביטחון, שרק הפעלת הכוח תביא לשחרורם של החטופים - אכן תתקיים.
כי אסור לנו לשכוח אפילו לרגע: אין ולא יהיה ניצחון בלי חזרתו של אחרון החטופים - כולל גופותיהם של אורון שאול והדר גולדין - ולא תהיה תקומה לכל מי שהביא אותנו למחדל הזה.
