מהופנט, שקוע, מביט אל על. שמים כחולים, ברוש, דקל
הכל פורח, הכל מוריק, מכוסות היין מבטי מסית
לפתע, בין עצי החרוב והזית נחתה לה ציפור
על מפתן הבית התייצבה, מול פני השיכור
"מה אתה חש?" שאלה הציפור. "אותו דבר כמו אמש", עניתי חרש
"ואת? לאן את שוב ממהרת?"
הלב מהדהד, מתחזק, מתפרק, מהסס אם לפתוח השער
התרצה הציפור פרי גנו, שמא חברית היא או אש ותער
מהופנט, שקוע, מביט אל על. שמים קודרים, ברוש, דקל
הכל אפרורי, הכל סגרירי, מכוסות היין מבטי מסית
לפתע, חש מגע חמים בכף ידי, הציפור נחתה. היא לידי.
"חזרתי", בתוך פי לחשה, ומנהרת הדמעות הפנימית בי פרצה
מפוקח, צלול, מביט אל על. אין ציפור, יש חלל
על גדת נהר נשמתי, נדהם. הציפור היא אני
