בניגוד לביצות הרעל ברשתות ובכיכרות שכמה ימים לאחר פרוץ המלחמה חזרו לגעוש ולהפיץ שנאה ופלגנות על ידי ציידי הקטטות, המאבק העז בין בכירי משרד המשפטים לבין חברי הממשלה פסק לחלוטין כבר בשעות הבוקר הראשונות של 7 באוקטובר.
שני הצדדים הבינו היטב את גודל האתגרים שלפנינו, פתחו את הסכרים של בריכות הדם הרע שנאגרו בעשרת החודשים האחרונים, הזרימו אותם לימים רחוקים והחלו להילחם שכם אל שכם בחזיתות המשפטיות הקשות שנפתחו באותו יום: החל מחזית המשפט הבינלאומי, עבור בחזית הדין הצבאי (עבור הלוחמים בשטח) וכלה בחזית המשפט החוקתי הפנימי (כלפי אזרחי ישראל בעת לחימה).
העבודה התבצעה באידיליה עניינית, שלא חפה כמובן ממחלוקות, אבל הייתה מגויסת כולה לטובת המטרה. התיאור האחרון אינו בגדר משאלת לב הכותב, אלא זו ידיעה בגוף ראשון משני הצדדים. כולם - כולל כולם - התעלו לגודל השעה הקשה.
לכן היה זה מבהיל לקרוא את מכתבו של ד"ר גיל לימון, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה, אל ראש המל"ל צחי הנגבי, שמורה לו להקפיד על "כללי התיעוד והעיון בחומרים מסווגים במהלך הלחימה עד כה ולהבא" וכן "לאסוף לאלתר כל חומר או מידע שנמסר עד כה בחריגה מנהלים".
מי שמכיר את ד"ר לימון, יודע שמדובר במשפטן מקצועי שאינו מחפש שררה ומתרחק מכל מחלוקת לא הכרחית (בניגוד לחלק לא קטן מקודמיו בתפקיד שחמצן הפסגות בילבל אותם לא פעם לחשוב שהם השליטים האמיתיים). אם לימון מצא לנכון להוציא מכתב כזה כאשר יש שיתוף פעולה כה מוצלח והדוק בין אנשי המשפט והממשלה, ברור שיש דברים בגו ושמישהו החל להנדס ראיות עבור היום שאחרי.
שפתו הזהירה של המכתב מלמדת אף היא שלא מדובר בהדהוד לפרסום תקשורתי קודם בנושא (כאחת הרעות החולות שקנו שביתה במחוזותינו, כשעיתונאים מדבררים גורמים במערכת אכיפת החוק ובתמורה אלה פועלים לאישוש פרסומיהם וחוזר חלילה). הפעם זה ממש לא ההסבר.
העובדה שנדרש להוציא הוראה כזו, מבישה לא פחות משהיא מבהילה. בשעה שמיטב בנינו מחרפים נפשותיהם במנהרות עזה וכשחניוני הר הרצל מלאים לאורך רוב שעות היום באלפי כלי רכב, יש גורמי שלטון שעוסקים בבניית אליבי לעצמם ובניסוח כתבי אישום ליריביהם ליום שאחרי. גם אם מדובר ביוזמה של הפקיד הזוטר ביותר בלשכת ראש הממשלה ולא על דעת בכירים (כפי שעלה בפרסומים המוקדמים) – זה מעשה שלא ייעשה. הציפייה היא שלשכת ראש הממשלה תנוהל כך שכל אנשיה, כמו כולנו, יעסקו רק בדבר אחד: במלחמה. זאת ותו לא.
המכתב מבהיל כי הוא מייצר חשש להשפעת שיקולים זרים על קבלת ההכרעות הקשות באמת שלפתחנו. בימים כאלה אקוטי לדעת שמקבלי ההחלטות חושבים רק על יום מחר אחד – זה שמשותף לכל החברה הישראלית, על ילדיה הלוחמים כעת ועל הילדים שייוולדו להם כשישובו מהקרבות. זה יום המחר היחיד שאמור להנחותם ולא המחר הפרטי שלהם.
ביום שבו נחשפנו למעשה הגבורה הבלתי נתפס של ענר שפירא ז"ל שהקריב בידיים חשופות ועם סכין מאולתרת משברי בקבוק בירה את המחר שלו לטובת מחר של אנשים שכלל לא הכיר והסתתרו מאחוריו ויצר בכך מחר טוב יותר לכולנו בארץ הזו, זה לא רק מבהיל ומביש שנדרש בכלל להוציא מכתב שכזה. זה גם עצוב.
