פתחתי את העיתון בבוקר ראשון, והגעתי לעמוד "הגיבורים שלא ישובו". מיד לכדה את עיני הכותרת "גילעד אהב את החיים, בירה קרה, חברים וכדורגל". ואביו, שאמר: "גילעד שלנו. בן, אח ונכד אהוב. ילד מצחיק, שמח ומלא חיים". חשבתי בליבי: בטח גם גילעד רוזנבליט גדל עם הצורך הבלתי נגמר לתקן את כל כותבי שמו, שאינם בני משפחתו או מכריו הקרובים: גילעד עם י', כי אני לא גלעד הנצחה ולא על שם הרי הגלעד. אני גילעד: "השמח לעולם, השמח לנצח". אולי היה גם הוא נוהג להסביר לכל "החכמים", שמיד מתקנים ש"כך צריך לכתוב את השם", שלכתיב שם של אדם אין נכון ולא נכון, זהו שם שנתנו לו הוריו והוא נכתב בדיוק כמו שהם רצו שייכתב. מעכשיו ישתלבו השמות: הגלעד לגילעד יהיה הזיכרון. לא הכרתיו, אבל מעתה לא אשכח את הגיבור הזה לעולם. יהי זכרו ברוך.
נכתב לזכרו של גילעד רוזנבליט מגניגר, חובש קרבי בגדוד 52 של חטיבת שנפל בקרב ברצועת עזה. בני, המילואימניק כיום, שירת בסדיר באותו הגדוד.
