צה"ל מרשים מאד בביצועיו עד כה בעזה - ודווקא בשל כך בולט הצורך להתחיל ולגבש אסטרטגיית יציאה מהמלחמה.
היעד הברור שהתווה הקבינט הינו פירוק חמאסטן. זה אכן יעד ראוי, נכון והכרחי - אך מטרת העל היא החזרת החטופים והחטופות כולם, ואין ראויה ממנה. לצד זאת, ראש הממשלה הציע לאחרונה כי לאחר המלחמה צה"ל יהיה נוכח בעזה ככל שיידרש, וקבע נחרצות שהרשות הפלסטינית לא תורשה לחזור לשם. משתמע מכך שהטיפול באוכלוסייה הפלסטינית בעזה, המונה כ־2.3 מיליון בני אדם, יימסר לגורמים אחרים שזהותם אינה ידועה. כוח בינלאומי? כוח ערבי? כוח נאט"ו? כל האופציות האלו טרם הוכנו, והסבירות למימושן נמוכה. וכך, ישראל עלולה למצוא עצמה בנוכחות צבאית ארוכת טווח בעזה, כמעין כוח כיבוש זמני, כשהזמני הופך לקבוע וישראל הופכת לכתובת האחראית מצד ארה"ב והעולם החופשי לכל מצוקה אזרחית רחבת היקף שעלולה להגיע לכדי אסון הומניטרי. ישראל לא תוכל - גם אם יש כאלה החושבים אחרת - להתנער מאחריות לקיום ממשל אזרחי וצבאי, והתוצאה עלולה להיות נטל אסטרטגי שיסבך את יחסינו עם ארצות־הברית, העולם החופשי ומדינות ערב. לצד זאת, היא עלולה להעניק לאויבינו - ובראשן איראן - נשק תעמולתי רב עוצמה נגדנו, בצורת תמונות קשות שיופצו לאמצעי התקשורת בעולם.
בראייה מפוכחת, המתווה שיכול להוציא אותנו לדרך המלך בתום תהליך החרבת חמאס הוא הקמת מסגרת בינלאומית בהנהגת ארצות־הברית. ביידן - זה לא סוד - חותר לביסוס מעמדה של ארצו במזרח התיכון כחלק ממאבק גלובלי של בני אור נגד כוחות חושך, ולחיזוק ציר השלום. לכך שני מסלולים - צבאי ואזרחי - וביחד מדובר על ציר אסטרטגי עם נדבכים חזקים שיהיה מורכב ממצרים, סעודיה, ירדן, איחוד האמירויות ומדינות נוספות. בניגוד למשתמע מדבריו של ראש הממשלה, כדאי שישראל תגבש אסטרטגיית יציאה מהמלחמה בעזה בתיאום מלא עם ארצות־הברית של ביידן - שראויה לכך שנסייע לה ונשתף איתה פעולה, ולו רק כהכרת תודה על עמידתה האיתנה לצד ישראל בשעתה הקשה ביותר. חשוב מכך, הציר האסטרטגי בהנהגת ארצות־הברית חיוני לביטחונה, כלכלתה וקיומה של מדינת ישראל. בהיעדר אסטרטגיית יציאה - האופק שנשקף כרגע הוא קודר למדי.
בפועל, מה נדרש לעשות? ראשית, ישראל צריכה לשלב ידים במאמץ להחזיר את הרשות הפלסטינית לשלוט ברצועת עזה כאזור מפורז. הרשות חייבת לקבל את האחריות האזרחית בכל התחומים - חינוך, בריאות, תשתיות מים וחשמל, גיוס משאבים ושליטה מוניציפאלית כוללת. חזרת הרשות לעזה חייבת להיות מגובה בתמיכה מאסיבית של העולם הערבי, בעיקר לשם שיקום מקיף של הרצועה שהוחזקה תחת חמאס בעוני מחפיר וכחממה לטרור. אסור שצה"ל ייאלץ להקצות משאבים לכך - עיקר משאביו יידרשו כדי להתמודד עם מגוון האיומים הצפויים. חשוב להבהיר: צה"ל לא יוכל לקיים אחיזה ביטחונית ללא אחריות אזרחית.
אין ויכוח על כך שישראל חייבת להחריב את חמאס ולרדוף את מנהיגיו עד חורמה, על פי מודל חיסול מנהיגי הפת"ח בעקבות טבח מינכן ב־1972, אך האתגר המרכזי שניצב לפנינו הוא התמודדות עם ציר הרשע בראשות איראן. ישראל זקוקה לשיתוף פעולה בינלאומי בהנהגת ארצות־הברית כדי להחליש את הציר האיראני, שנתמך יותר ויותר על ידי מעצמות כמו רוסיה וסין. אירועי החזית הצפונית ממחישים זאת היטב: יש הטוענים שחשוב שישראל תיזום מתקפת מנע נגד חיזבאללה, אך נראה שההדרגתיות היא הרצויה - קודם להביס את חמאס, ואחר כך להתכונן לשינוי המציאות בלבנון, בתיאום עם ארצות־הברית. אנחנו נמצאים במלחמה מורכבת ומסובכת מול חמאס. הצלחתה הצבאית נמצאת בידי צה"ל, אך סיומה הנכון נמצא בידי הממשלה - בתקווה שתקבל את ההחלטות האסטרטגיות הנכונות.
אלוף (מיל.) עמוס גלעד הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן
