העסקה שמונחת על שולחן הקבינט קשה לעיכול, אבל הסיכוי שנקבל עסקה טובה ממנה קטן מאוד. צריך להחליט, ומהר. מי שיברח מהחלטה מהמר על חייהם של ילדים, נשים ומבוגרים שנחטפו לארץ אויב על לא עוול בכפם, באשמת המדינה.
יש כמה דרכים לתאר את המחלוקת בצמרת הממשלה והצבא. אפשר לחלק את השרים לאופטימיסטים ופסימיסטים. גלנט הוא אופטימיסט. הוא מאמין שחמאס עומד להתמוטט. במצוקה שהוא נמצא בה לא מענייניים אותו יותר האסירים בבתי־הכלא, הסיוע ההומניטרי או הסולר. הוא משווע להפסקת אש שתעצור את המכה הסופית ותאפשר לו להתארגן.
מהנחת המוצא הזאת גלנט מפיק שלוש מסקנות פסימיות: האחת, זאת עסקה ראשונה מתוך חמש או שבע עסקאות שעדיין מחכות לנו. היא תהווה תקדים ומודל לעסקאות הבאות. לכן חשוב להוריד מחירים.
שתיים, עכשיו, כאשר שלוש אוגדות תוקפות בעזה, הלחץ על חמאס בשיאו. ספק אם יהיה לחץ בעוצמה כזאת במשאים־ומתנים הבאים.
שלוש, סינוואר מנסה לאלץ את ישראל להפסיק את האש לא רק לאחר הסכם אלא בזמן שמתנהל המשא־ומתן. כאשר צה"ל פועל בבית־החולים שיפא הוא מכריז שלא יקדם את העסקה לפני שישראל תצא משם. את התנאי הזה חייבים לדחות על הסף.
הצבא רוצה להמשיך להילחם: זאת העבודה שלו; זאת הכפרה שלו. גלנט מסתמך בוויכוח על תמיכת הרמטכ"ל.
מול הנחת המוצא האופטימית של שר הביטחון עומדת הנחת המוצא הפסימית של השרים גנץ ואיזנקוט וראש ש"ס אריה דרעי. הם חוששים שזאת העסקה - אין עסקה אחרת. סינוואר לא עומד להתמוטט, וחיי החטופים שעשויים להשתחרר חשופים לסכנה יומיומית. דובר צה"ל התנצל אתמול על שהצבא לא הגיע בזמן והציל את יהודית וייס ז"ל, חברת קיבוץ בארי. הצבא נמצא עכשיו שם, אבל החשיבות הקריטית של הזמן לא פחתה במאום.
אולי לא פסימיסטים - ריאליסטים. זאת המציאות. דיווחתי בעיתון אתמול על הדרך שבה התחמק נתניהו מלקבל החלטה בדיון קודם על העסקה. אתמול הסתמן שינוי בעמדה שלו, אולי בגלל לחץ אמריקאי, אולי בגלל המכה שחטף בסקרי דעת קהל. ראש ממשלה איננו פרשן טלוויזיה: בסוף הוא חייב להחליט.
אגב, עמדת חמאס במשא־ומתן הרבה יותר עקבית מעמדת ממשלת ישראל. הם מנוולים - אבל מנוולים עקביים. מלכתחילה הם דיברו על 50 - כנראה שזה מה שיש להם להציע כרגע בקטגוריות שמדובר בהן. ישראל רצתה שהעסקה תהיה גדולה יותר, אבל לא בטוח שהדבר אפשרי.
ועדיין לא בטוח שהעסקה תתבצע: חמאס הוא חמאס.
בסוף נשלם את המחיר. השאלה היא אם לא נשלם מחיר נוסף, מיותר, בגלל הקושי של הממשלה שלנו להחליט לשלם את המחיר.
