אח שלי אביתר נחטף מהמסיבה ברעים. כבר באותה שבת שחורה ידענו שהוא נלקח לעזה מסרטונים שחמאס פירסם. מאז, כבר יותר מ־40 יום חלפו ולא שמענו שום מידע חדש. כל יומיים צצים עוד דיווח ועוד ידיעה על עסקה כזאת או אחרת, אבל עד שלא אראה את אחי פה איתנו, לא אאמין לכלום.
אז אומרים שישוחררו 50 או 100, אומרים שקודם ישחררו נשים וילדים, או קשישים או חולים, אבל העסקה היחידה צריכה להיות היא כזו שמבטיחה להחזיר את כל החטופים הביתה יחד – עכשיו.
ביום חמישי יצאנו לצעדה מתל־אביב לירושלים, בגשם שוטף, עם רגליים בבוץ, בעוצמה כזו שלא משנה לנו מה מזג האוויר וכמה נצטרך ללכת - כי נעשה הכל כדי להחזיר את החטופים. מרגש אותי לראות שבכל צומת שאנחנו עוברים, מקבלים אותנו מאות אנשים עם דגלי ישראל. זה מרגיש שהעם כולו מאחורינו. זו צעדה שבאה להרעיד את המדינה מתוך הרצון שפשוט יראו אותנו. המנהיגים צריכים לשמוע את הסיפורים שלנו ולדבר איתנו. מגיע לנו יחס אחר. בשבת נגיע עד למשרד ראש הממשלה בירושלים שם נדרוש שקבינט המלחמה יפגוש את כל המשפחות, כדי שיציגו לנו מה מדינת ישראל שמה על השולחן. תמיד חברים צעירים שלי שואלים אותי איך אפשר לעזור, אז אני קוראת לכם - בואו תצטרפו אלינו, בואו נעלה בהמונינו לירושלים.
הערב זאת תהיה ארוחת השישי השישית שנאכל בלי אביתר, ואנחנו רוצים בשישי הזה להיות עטופים בכל עם ישראל. אסור שנושא החטופים ירד מסדר היום, אסור לשבת בבית ולתת לזה להיות עוד אירוע חולף. אני יודעת שהחטופים יחזרו אלינו בריאים ושלמים. אני יודעת שיהיה בסדר, אני רק לא יודעת מתי.
הביאה לדפוס: סיון חילאי.
