בין 238 הלוחמים והלוחמות שהגיעו לטקס סיום קורס מ"כים של מג"ב ביום חמישי האחרון היה גם סמל־שני א' (22), לוחם ביחידת המסתערבים של מג"ב דרום, עדיין פצוע ובתהליכי שיקום אחרי שנפגע בניסיון לחלץ את חברו ליחידה מכפר עזה. הפציעה מנעה ממנו להשלים את הקורס, והוא עמד בצד, צופה בחבריו מגשימים את החלום שלו. לפתע קרא לו מפקד מג"ב, ניצב בריק יצחק, לבמה, הצדיע לו וענד על כתפו שתי סיכות: אחת לסיום הקורס, ואחת מוזהבת, שמוענקת במקרים מיוחדים.
"אני מחזק את א' וגאה בו על החתירה למגע", אמר ניצב בריק בטקס, "הוא לחם וחיסל מחבלים בדרך לחלץ חבר, תוך סיכון חיים, ושילם בפציעה קשה בידו".
אחרי הטקס סיפר א' כי "הרגע הזה, שבו הפתיעו אותי והסמיכו אותי לסיים קורס מ"כים, הוא מבחינתי הניצחון האמיתי. זה טקס שהוא גבורה, גאווה וניצחון. כל מי שסיים קורס מ"כים לחם באותה שבת שחורה, היינו המחסום האחרון של המחבלים".
בבוקר 7 באוקטובר הוא היה בביתו במרכז הארץ. "התעוררנו לאזעקות ואז הוקפצנו", שיחזר, "כשהגענו לבסיס, אני ועוד שני מסתערבים מהיחידה החלטנו לרדת ברכב פרטי לאופקים, כי הבנו שצריכים אותנו שם. היה בלגן, זאת הייתה החלטה אישית שלנו".
בדרך לאופקים קיבלו הודעה מחבר ליחידה שמתגורר בכפר עזה: "הוא כתב שהוא צריך חילוץ ושלח מיקום של הבית שלו. החלטנו שטסים לשם. כשהגענו לסעד ניסינו להצטרף לכוחות צבא שהיו שם, אבל לא היה עם מי לדבר. בסוף הצלחנו להגיע לכניסה לקיבוץ, חיכינו לכוח מהיחידה שיצטרף ושמענו אותם מודיעים 'נתקלנו'. החלטנו לא לחכות, זיהינו גופת מחבל ולקחנו ממנה את הנשק".
בשלב הזה הם עוד לא מודעים לחומרת המצב. "לא ידענו שהמקום שורץ מחבלים. הגיע רכב של איש ביטחון אזרחי, צעקנו אחד לשני מי אנחנו, והוא אמר 'יופי, אני שם אתכם על המחבלים'. הוא לקח אותנו לאחת השכונות, וראינו שורת בתים שעולים באש. ירי מכל עבר. פעם ראשונה שהבנו את גודל האסון".
השלושה צעדו באיטיות, נשקיהם מכוונים לכל עבר. הם הצליחו לחסל מחבל שניסה לירות לעברם, ואז עבר מעליהם כדור נוסף. "הבנו שיש צלף שמזהה אותנו, היינו חשופים וניסינו לאתר את מיקומו. לפתע התקדמו אלינו שלושה מחבלים עם ווסט ירוק, הם נראו כמו בטיול, מחפשים עוד כיף, עוד אנשים לירות בהם. הצלחנו לחסל שניים מהם, השלישי ברח".
כשהם כבר שעה לתוך הלחימה בקיבוץ, א' חטף לפתע שני כדורים ביד: "ירד לי הרבה דם, לא הצלחתי לתפעל את יד שמאל. דיווחתי לחבר שהיינו בדרך לחלץ אותו שנפצעתי ואנחנו במרחק מספר בתים ממנו. נכנסתי לדירה בוערת והסתתרתי מאחורי קיר, שואף עשן רעיל. חבר שלי עשה לי חוסם עורקים, ביקשתי ממנו שידרוך לי את האקדח ותפסתי אותו ביד ימין, שתיפקדה".
הם ביקשו חילוץ, אבל לא היה מי שיגיע. הכוחות שהיו במקום התמקדו בטיהור הקיבוץ ממחבלים, וחברו עדיין היה לכוד בביתו, ממתין למחבלים עם נשק דרוך. אחרי כשעה, למזלו של א', עבר במקום איש הביטחון של הקיבוץ ופינה אותו. בדרך הם עוד הספיקו לקחת איתם גם משפחה שניסתה להימלט.
"בשער של הקיבוץ היה חובש שטיפל בפצועים קשה", תיאר, "אני הייתי עדיין בהכרה והמתנתי. רק קיוויתי שחוסם העורקים עושה את העבודה ואני לא אסיים את חיי מאיבוד דם".
בסופו של דבר א' פונה לבית החולים בילינסון בפתח־תקווה במסוק. בכניסה לחדר הניתוח הוא עודכן שחברו חולץ בשלום. "ככה יכולתי להיכנס לניתוח בשלווה. כשיצאתי משם התבשרתי שכמה מבני משפחתו של החבר נרצחו, זה היה קשה לשמוע את זה".
"חונכנו והתאמנו בדיוק למצבים כמו בשבת השחורה", אמר במחשבה לאחור, "ללחום מול המחבלים ולהיות מגן אנושי בינם לבין האזרחים, גם אם צריך להקריב את החיים או להיפצע. לא חשבתי פעמיים גם כשידעתי שהקיבוץ שורץ מחבלים, זה רק הגביר את המוטיביציה שלי. הערך של הרעות והחברות הוא מעל הכל".
לצד האושר על קבלת הסיכה, א' מעט מאוכזב: "הייתי צריך להיות עכשיו בהכנה לקורס קצינים ובמקום זה אני בשיקום. החלום להיות קצין רק נדחה, אני לא אוותר. אני מתכנן עתיד בימ"ס ובמג"ב".
