1. אחרי 44 ימי מלחמה, הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות יתחילו להשיב על כמה מהשאלות שהם מתחמקים מהן.
אנחנו נשטפים בים של מלל נבוב ותמונות של נתניהו עם חיילים - או כפי שעמיתי עינב שיף הגדיר זאת נפלא, "פוטו בלוף" - אבל מהן מטרות המלחמה? מתי נדע שמשטר האימה של יחיא סינוואר הוכרע? מה יקרה אחרי המלחמה, ואיך נצליח לא לטבוע בבוץ של עזה? במילים אחרות: מתי נדע שאנחנו מוגנים שוב, אחרי שמאות רבות נרצחו או נחטפו ועשרות אלפים הפכו לפליטים בארצם, מהצפון ומהדרום. מדברים על "שגרת מלחמה", אבל אנחנו לא רוצים שחיינו יתקיימו במסגרת של שגרת מלחמה.
ווינסטון צ'רצ'יל אמר במהלך מלחמת העולם השנייה ש"ציפורים עולות לגבהים במעופן, אם הן עפות נגד הרוח". האם גם אצלנו יש מישהו שחושב מחוץ לקופסה, נגד הרוח? סופרים אצלנו את מספר ההרוגים בעזה מקרב המרצחים, ומסמנים את האזורים שהשטחנו - אבל למרבה הצער, לא רואים את האופק.
בימים אלה אני חושב רבות מה היה עושה אריאל שרון, גדול המצביאים שלנו שחשבו מחוץ לקופסה. נשארנו בלי מנהיג עם שיעור קומה כזה.
2. מרים גרוף, אמו של יוסקה גרוף שהוחזק בשבי ארגונו של אחמד ג'יבריל, ישבה מול לשכת שר הביטחון יצחק רבין ולא זזה משם לרגע, עד שרבין נאלץ לחתום בקיץ 1985 על העסקה שהחזירה את בנה עם חבריו מהשבי. גאולה כהן, לוחמת חירות שהייתה מסורה למה שלתפיסתה היה הגנה על המולדת, מחתה בתקיפות נגד העסקה. היא נהגה לומר: "כאמא לחייל, צחי, הייתי נלחמת למען שחרורו - אבל לקברניט אין את הזכות לקבל החלטות שעלולות לסכן בעתיד אחרים שייפלו בשבי". נדמה שזו תמצית הדילמה של מקבלי ההחלטות: לתת הכל תמורת שחרור החטופים או לחרוק שיניים ולהמשיך במערכה. ואני, כפי שכתבתי בתחילת המלחמה, סבור שעל הקבינט לתת הכל למען שחרור החטופים - בעיקר משום שהאחריות לנפילתם בידי חמאס היא של המדינה, באופן מוחלט, ואין על כך מחילה.
3. בימים האחרונים פגשתי מבוגרים וילדים שמסתובבים ברחובות תל־אביב, מחפשים רגע של שלווה. לפעמים אובדי עצות. "אנחנו מקריית־שמונה" או "אנחנו מהעוטף", אמרו לי. כל השרים בממשלת הימין על מלא, שנהגו לטנף עלינו וכעת נעלמו מהמסכים - בואו נדרוש מהם לפרסם מדי יום מה הם עשו למען מישהו מאין־ספור הנזקקים במדינה כעת. ואם לא עשו כלום, שיחזירו את המפתחות.
4. אם אנחנו רוצים לחיות בחברה בריאה, אנחנו זקוקים לפחות לפקיד אחד שלא התקרנף במערכת השלטונית. נתניהו ניסה לסלק עובדי ציבור שהפריעו לו להתנהל כאילו אין מחר, אין דין ואין דיין. ובכל זאת, נמצא המקור שסיפר למי שסיפר על המסמכים שנאספים בלשכת נתניהו, וגרם ליועמ"שית להוציא הבהרה בנושא. כך מתקנים עולם.
5. המלחמה הנוכחית מתאפיינת, בגלל טכנולוגיית התקשורת, בפרץ אדיר של מידע שקרי ובניסיון לשנות את עמדותינו ברשתות החברתיות. איך מגבשים עמדה בעולם צפוף כזה של פייק ניוז? מה שנותר לי הוא להציע לנו עצה שהשיא בשעתו המחזאי הגרמני ברטולט ברכט, שנלחם באומץ בנאצים ובכל מי שפעל להפיץ רוע בעולם. "מי שרוצה להיאבק בשקר", כתב ברכט, "חייב לגבור על הקשיים הבאים: למצוא את האומץ לכתוב את האמת, את החוכמה לזהות אותה ואת האמנות להשתמש בה כנשק".
ביום שאחרי נידרש לבטא אמיתות כואבות, לחבוט בשררה ללא רחם. התפקיד שלנו אינו להסביר מה קרה, אלא לנסות וללוות את התיקון שחייב לבוא - בלי מורא ובלי משוא פנים.
זו תמצית הדילמה של מקבלי ההחלטות: לתת הכל תמורת שחרור החטופים או לחרוק שיניים ולהמשיך במערכה. אני סבור שעליהם לתת הכל
