זה מגיע בכמה וריאציות. חבק אותי! תחבק אותי? אולי נתחבק? אפשר להתחבק בבקשה? תביא חיבוק. ילדים זרים שאתה בכלל לא מכיר, אבל עדיין הם בניך. אתה כורע על ברך אחת, ומחבק, נזהר לא לפלוש.
אתה מרגיש את הידיים הזעירות על גבך, אוחזות בשכמות, לוחצות. זה לא נגמר. מתי עוזבים? אנחנו לא רוצים שזה ייגמר, אמר לי ילד אחד בן שבע, אריאל ממושב בעוטף, שהזמן קצת יעצור, שהטיסה לא תגיע, שלא נחזור לבית החדש שלנו כל כך מהר, לאמא ואבא העצובים שלנו. וזה לבני המזל שיש להם אבא ואמא. היו עשרות חיבוקים כאלו השבוע. מאות ילדים והוריהם, ניצולי טבח 7 באוקטובר, הגיעו לבודפשט לארבעה ימים, שני משחקים בינלאומיים, ימי כיף, עידן רייכל, נועה קירל. לשבור את השגרה, לאפסן את התופת במקפיא לכמה ימים. זה היה מבצע מדהים של ישראליות התנדבותית, של אחווה מאחדת. אבל מה שהיה באמת פלאי היה העובדה שכל מי שבא במגע עם הילדים המדהימים והמופלאים האלו, יצא ממנו בתחושה אחת: באנו לחזק ויצאנו מחוזקים.
ילדים רכי לבב, עם עיניים שראו מה שילדים לא אמורים לראות. כל אחד מהם יודע בדיוק את התאריך שבו איבד את התמימות. ועדיין, ילדים חזקים. נועה באה להם בהפתעה. כמה הם שמחו. כמו ילדים. כאילו כלום לא קרה. אחר כך נועה ירדה למטה, להצטלם. נתנה לכל ילד את 15 שניות התהילה שלו. בצד ישבו ארבעה ילדים. מופנמים. לא דיברו. בקושי מדברים מאז האירוע. אחרי כשלושת רבעי שעה של צילומים, הם קמו אחד אחרי השני, ונצמדו לקירל. הם לא רצו תמונה. הם רצו תשומת לב.
ואז החלו לדקלם מה קרה להם. איך ברחו מהבית של אבא במבטחים, שם אין ממ"ד, לבית של של אמא ברעים, על היריות בצומת אורים, על הכדור בצד הראש, או בכתף, שאולי סיים הבטחה אולימפית בשחייה. סיפרו על שני דורות שאיבדו אמהות. על החברים מהגן שהלכו. על התקווה שלהם שהכל יחזור לשגרה, שישראל תהיה ככה, לא מפולגת. זו הייתה תקוותם. ואז ביקשו חיבוק ולא עזבו.
ילדים משחקים עם דור תורג'מן טניס שולחן. ערן זהבי מתמסר איתם, אלי דסה הקפטן עורך איתם תחרויות ריצה. אבות ואמהות יושבים ביציעים. אמא אחת מספרת את הסיפור שלה. על השעות בממ"ד, על רגע ההצלה, שבו היא שואלת את החייל מאיזו יחידה הוא, והוא אומר שהוא לא יכול להגיד. מאיפה אתה, היא שואלת. מתל־אביב, הוא עונה. גם אני, היא אומרת. מאיזה גדוד צופים? הוא נותן את הקוד. היא פותחת לו את הדלת.
עוז הצלם ואני הבטחנו לילדים לחזור אחרי שבוע, אבל ברור לנו שהטובה של הילדים שלנו מגיעה במקום השני או המאתיים, תלוי כמה ילדים יש פה. לילדים שלנו יש אבא שיחזור הביתה מתישהו.
