אני זוכרת שבבית הקטן של סבא וסבתא שלי ברחוב המכבים בפרדס כץ היו תלויות שתי תמונות – האחת של בגין והשנייה של בן־גוריון, ושסבא היה מגניב מבט פעם לזו ופעם לזו. לימים, סיפר ששאלו אותו "איך אתה יכול לתלות תמונה של זה מימין ושל זה משמאל?" ותשובתו הייתה: "שניהם מנהיגים שלנו".
היום היינו מסתפקים גם בשליש בגין וברבע בן־גוריון, והיום אנחנו גם מבינים שאין לנו יותר את הפריבילגיה להשאיר את ניהול המדינה בידי מי שאינם ראויים לה ושאנחנו כבר לא רשאים לטעון ש"אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקה", ש"הפוליטיקה מלוכלכת", ש"פוליטיקה זה לא בשבילי".
כדי למשות את מדינת ישראל מהתהום, חובה על אנשינו הטובים ביותר להטביע ידיים ורגליים בעומק הבוץ הפוליטי ולעבד אותו לכדי שדה שיצמיח את המחר שאנחנו כמהים אליו ושזכר הנופלים והנרצחים יהיה ראוי לו.
שנים רבות מדי חטאנו בחטא ההפקרה כאשר באופן רשלני, שיטתי ופושע איפשרנו לכוחות סקטוריאליים בעלי אינטרסים צרים להשתלט על המקום היחידי שבו נקבעים חיינו – משכן הכנסת, שאמור לשרת את כולם. אבל מי שהתגלו לא כמשרתי ציבור רחב אלא כתאבי שלמונים ושררה, עשו בו כבשלהם, וקצרו חידלון במקום תקווה.
עתה חובה עלינו להודות: פשענו וחטאנו כלפי עצמנו וכלפי ילדינו, היינו פריבילגיים, מנותקים, יהירים, הלומי תאוות התעשרות מהירה בסטארטאפים חובקי עולם, מוכי ברק של גלובליזציה מסנוורת, ושכחנו את חשיבותה של הלוקליזציה והחובה להגן על המנגנונים שמקיימים אותה. וכך, במקום לעמול למען המחר, הפקרנו את השירות הציבורי ואת מסדרונות השלטון, את הקופה הציבורית ואפילו את האתוס הציוני, שאט־אט שינה את פניו בעוד אנחנו תקועים בסיסמאות ישנות ולא ערים לכך שהישראליות התפוררה לנו מול העיניים, ממש כמו הציוד הטקטי הישן ששכב ערב המלחמה במחסני הציוד הצה"לי.
טובי אנשינו לא נכנסו לפוליטיקה והשאירו אותה בידיהם של מלחכי פנכה ומשרתי אינטרסים, בידי מי שבאמצע מלחמה חומסים כספי מדינה או מבכרים את שיפוץ מעונם הפרטי על פני שיקום העוטף, פשוט כי היה לנו נוח לחשוב ש"אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקה".
וכשאנשים טובים לא הולכים לפוליטיקה, אז אנשים רעים הולכים אליה. כלומר, טובים לעצמם, רעים עבור הכלל.
וכעת, קצה נפשנו בקיצוניים ובאינטרסנטים מכל הצדדים. מגיע לנו לשאת עיניים למנהיגים ראויים, משכמם ומעלה, שיובילו אותנו לחיים של ערבות הדדית ושיתוף, חיים שמושתתים על יסודות דמוקרטיים וליברליים ולא על תפיסות משיחיות ופנאטיות. מנהיגים ישרי לב ודרך, שיפרשו עבורנו אופק מרפא ונקי משיסוי ומלשון הרע, מחזון העוועים של חזרה לגוש קטיף ומהקמת בית המקדש השלישי. אנחנו ראויים לכך שטובי בנינו ימלאו לא את בתי הקברות הצבאיים, אלא את משכן הכנסת, את המשרדים הממשלתיים ואת השירות הציבורי, ויובילו את החברה האזרחית המצוינת ששוב הוכחנו שאנחנו אל חוף מבטחים.
אנחנו משוועים לפוליטיקאים חדשים, נקיי כפיים וכוונות, שיצמיחו את זרעי התקווה מתוך האדמה השחורה. אנשי שלום ואמון, אנשי אחריות ומעשה, שנהיה גאים להצביע להם ועליהם ולומר – אלה מנהיגינו. מנהיגי ההיום והמחר.
היה לנו נוח לחשוב ש”אנשים טובים לא הולכים לפוליטיקה”. אבל אז אנשים רעים הולכים אליה
