הוויכוח על ההיענות הישראלית לדרישות בינלאומיות לאפשר הכנסת דלק לעזה משקף עימות עקרוני בין ישראל לארה"ב בדבר הנרטיב הנכון.
לפי הנרטיב האמריקאי, בעזה ישנן שתי קבוצות אנשים. האחת היא לוחמי חמאס, שהם טרוריסטים אכזרים ולכן הם בני מוות. לשנייה משתייכים רוב האנשים בעזה, אזרחים תמימים שסובלים על לא עוול בכפם, ולכן חובה על ישראל לא רק להימנע ככל האפשר מפגיעה בהם אלא גם לפעול כדי להקל על חייהם.
הנרטיב האחר, והנכון יותר, הוא הבא: ישראל לא נלחמת נגד ארגון טרור אלא נגד מדינת עזה. מדינת עזה אכן מונהגת ע"י חמאס, והארגון הזה הצליח לגייס את כל המשאבים של מדינתו, את תמיכת רוב תושביו ואת הנאמנות המוחלטת של האדמיניסטרציה האזרחית סביב מנהיגותו של סינוואר, תוך כדי תמיכה מלאה באידיאולוגיה שלו. במובן זה, עזה מאוד דומה לגרמניה הנאצית, שגם בה אירע הליך דומה. היות שזהו התיאור המדויק של המצב, אז גם נכון לנהל את הלחימה בהתאם.
מלחמה בין מדינות לא מוכרעת רק ע"י המאבק הצבאי, אלא גם בעזרת היכולת של צד אחד לשבור את המערכת היריבה, והיכולת הכלכלית, ובראש ובראשונה היכולת לספק אנרגיה, היא בעלת חשיבות עליונה. ההתמוטטות של גרמניה בתחילת 1945 נבעה בעיקר מאובדן שדות הנפט של רומניה, ומרגע שלא היה לגרמניה מספיק דלק למטוסיה ולטנקים שלה - המלחמה הוכרעה.
אסור אפוא לישראל לספק לצד השני כל יכולת שמאריכה את אורך הנשימה שלו. יותר מכך, אנחנו מספרים כי סינוואר הוא כה רשע עד שלא אכפת לו אם כל תושבי עזה ימותו. הצגה כזו אינה מדויקת, שכן מיהן הנשים העזתיות "המסכנות"? הן כולן האמהות, האחיות או הנשים של רוצחי חמאס. מצד אחד הן חלק מהתשתית התומכת בארגון, ומצד שני אם הן יחוו אסון הומניטרי, אזי יש להניח כי חלק מלוחמי חמאס והמפקדים הזוטרים יותר יתחילו להבין כי המלחמה היא חסרת תוחלת וכי כדאי למנוע פגיעה בלתי הפיכה בבני ובנות משפחתם.
הדרך לנצח במלחמה מהר יותר ובמחיר קטן יותר עבורנו מחייבת קריסת מערכות בצד השני ולא רק הרג של עוד לוחמי חמאס. הקהילה הבינלאומית מזהירה אותנו מפני אסון הומניטרי בעזה ומפני מגפות קשות. אסור לנו להירתע מכך, עם כל הקושי הכרוך בדבר. הרי מגפות קשות בדרום הרצועה יקרבו את הניצחון ויקטינו נפגעים בקרב חיילי צה"ל. ולא, לא מדובר על אכזריות לשמה, שכן איננו תומכים בסבל של הצד השני בתור מטרה אלא בתור אמצעי. ניתנת לצד השני אפשרות להפסיק את הסבל אם ייכנעו. סינוואר לא ייכנע, אבל אין סיבה שהמג"דים של חמאס בדרום הרצועה לא ייכנעו כאשר לא יהיה להם דלק ולא יהיו להם מים וכאשר המגפות יגיעו גם אליהם וכאשר הסכנה לחיי בנות משפחתם תגדל. נדרש מהקבינט הישראלי לגלות הרבה יותר נוקשות מול האמריקאים, ולפחות את היכולת לומר את הדבר הבא: כל עוד לא מוחזרים לישראל כל החטופים, אל תדברו איתנו על היבטים הומניטריים.
וכן, אנחנו מאמינים כי גם לחץ הומניטרי הוא אמצעי לגיטימי להגדיל את הסיכוי לראות את החטופים בחיים. אבל אסור, פשוט אסור לאמץ את הנרטיב האמריקאי ש"מרשה" לנו להילחם רק נגד לוחמי חמאס במקום לעשות את הדבר הנכון - להילחם נגד כל המערכת היריבה, שכן דווקא הקריסה האזרחית שלה תקרב את סוף המלחמה. כאשר בכירים ישראלים אומרים בתקשורת "זה או אנחנו או הם" נכון לחדד את השאלה מי זה "הם". "הם" אינם רק לוחמי חמאס עם נשק אלא גם כל הפקידות "האזרחית" לרבות מנהלי בתי החולים ומנהלי בתי הספר, וכן, גם כל האוכלוסייה העזתית שתמכה בהתלהבות בחמאס והריעה נוכח מעשי הזוועה שקרו ב־7 באוקטובר.
